יעקב א. לוסטיגמן
את המעשה הבא מספר לנו הרה"ח רבי נח גולדברג, ששמע אותו הן מפיו של כ"ק מרן אדמו"ר ה'ברכת משה' מלעלוב זיע"א, והן מפיו של החסיד הלעלובאי הישיש רבי שמואל אהרן ועבר (שזורי) זצ"ל, אשר היה נוכח בשעת מעשה אצל מורו ורבו הרה"ק רבי דוד צבי שלמה מלעלוב, ושמע זאת מפה קדשו, בשנת תרע"ח לפני 103 שנים.
היה זה כשנפטר הגה"ח רבי יהודה לייב דייטש, שהיה מתלמידיו המובהקים של רבי דוד צבי שלמה מלעלוב, שתושבי ירושלים נהגו לכנותו בחיבה ר' דוד'ל.
מילותיו האחרונות של רבי יהודה לייב היו בקשה שביקש מבנו רבי מתתיהו דייטש זצ"ל, שיזכיר אותו לאחר פטירתו אצל מורו ורבו רבי דוד'ל, כדי שיעלה זכרונו לטובה ויזכה לבוא אל מקום מנוחתו בגן עדן בשלום ובמהרה. כך סיפר רבי מתתיהו עצמו לרבי שמואל אהרן ועבר.
פטירתו של רבי יהודה לייב היתה בערב שבת קודש, ובאותו היום יצאה ההלוויה מביתו שבבתי אונגרין, להר הזיתים.
במוצאי השבת שלמחרת, הסב רבי דוד'ל לסעודת מלווה מלכה יחד עם חסידיו, ובאותה סעודה היה נוכח גם רבי שמואל אהרן, שסיפר לאחר מכן את אשר שמעו אוזניו.
לאחר שהסיימה הסעודה ושרו את הזמירות כולן, לפני שנטל הרבי את ידיו במים אחרונים, הוא החל לספר את הסיפור הבא:
מעשה בשני חסידים של הרבי מלובלין, החוזה הקדוש, שנסעו פעם לראש השנה בלובלין, ובהיותם על אם הדרך אזל כספם ולא היתה בידם אפילו פרוטה לצורך מימון המשך הוצאות הדרך, וגם לא כדי להתקיים במקום אליו נקלעו.
ניסו לטכס עצה כיצד יוכלו להתקדם מכאן הלאה ולהגיע אל הרבי לראש השנה, ולבסוף החליטו שאחד מהם יתחפש לרבי, חברו ישמש כגבאו של הרבי, וכך הם יברכו יהודים ויקבלו מתת הגונה שתאפשר להם להמשיך בדרכם.
הלכו והתקרבו לבית אכסניה של יהודי אחד, המתין ה'רבי' בחוץ בעוד ה'גבאי' נכנס פנימה ומספר בהתרגשות מעושה לבעל האכסניה שהנה עומד להיכנס לכאן רבי גדול וחשוב, וכדאי שיכין לקראתו את המקום כראוי.
אבל בעל האכסניה שהיה יהודי קשה יום לא מיהר להתלהב: "עזוב אותי מאדמו"רים", הוא אמר ל'גבאי' המאוכזב. "אני נשוי כבר למעלה מעשר שנים ואין לי ילדים. ביקשתי ברכה מכל אדמו"ר או רבי שרק עבר כאן באזור ואף אחת מהברכות הללו לא עזרה לי. אני כבר לא מאמין לאדמו"רים. אם אתם רוצים לקבל מאכל ומשתה, תשלמו בבקשה כמו כולם, או שפשוט תמשיכו הלאה לתחנה הבאה"…
ה'גבאי' ניסה ללחוץ עליו: "ר' יהודי, תשמע, זה לא רבי כמו כולם, זה רבי הרבה יותר חשוב, כל היוצא מפיו קודש קודשים".
אבל בעל האכסניה לא התרכך, והמשיך להסביר שהוא כבר איבד אמון באדמו"רים. עד שלבסוף אמר: "אם הרבי שלך ייתן לי קמע, אני מוכן להכניס אותו בחינם…". לא היתה להם ברירה אחרת. ה'גבאי' התחייב שהוא יוציא מהרבי 'קמע', והנה נכנס ה'רבי' ונאלץ להסכים לאותה עסקה.
באותו הרגע השתנתה לחלוטין הגישה של בעל האכסניה. פתאום התרחב לבבו והוא מיהר להגיש להם מאכל ומשקה ביד רחבה, ולאחר שסיימו לאכול ולשתות כדבעי, אף הוסיף להם כמה רובלים במזומן כדי לממן את הוצאות הדרך. או אז התיישב ה'רבי' וכתב 'קמע סודי', אותו קיפל כמה וכמה פעמים והזהיר את האיש באלף אזהרות לבל יהין לפתוח את הקמע.
כך יצאו השניים שמחים וטובי לב, המשיכו בדרכם לרבם בלובלין ועשו אצלו את ראש השנה בהתרוממות הרוח כיאה וכיאות לאש הקודש המלהטת בחצרו של הרבי מלובלין ומשפיעה על כל הבאים בצלו.
לפקודת השנה, יצאו שני החסידים פעם נוספת כדי לשהות בצל רבם הגדול. הפעם נזהרו מראש לבחור בדרך עוקפת, מפני שחששו להיקלע שוב לאותו הכפר שבו מתגורר היהודי חשוך הילדים. לא היה להם צל של ספק שאותו יהודי בוודאי לא נושע בזכות הקמע שנתנו לו, ולכן חששו שירגום אותם באבנים כאשר יראה אותם מתקרבים לביתו.
כשהחלו לנצנץ זהרי חמה בבוקרו של ערב ראש השנה, ניצבו רגליהם של שני החסידים על מפתן בית מדרשו של החוזה מלובלין, לקראת אמירת סליחות 'זכור ברית', כנהוג.
ומה עושה חסיד כשהוא מגיע לבית מדרשו של הרבי, דבר ראשון מפלס לו דרך בין ההמון הממלא את בית המדרש, ומתאמץ להתקרב כדי שיוכל לחזות בפניו המאירות של הרבי.
רק הציצו השניים לעבר הרבי והנה חשכו עיניהם… בצמוד לרבי ניצב לא אחר מאשר אותו בעל אכסניה.
"בוודאי בא האיש להלשין עלינו", אמרו זה לזה, "הוא בטח ניחש שנסענו לראש השנה בלובלין בשנה שעברה, ולכן בא גם השנה כדי להלשין עלינו באוזניו של הרבי…".
אבל החלחלה שאחזה בהם פינתה במהרה את מקומה להפתעה גדולה… מתוך הדברים וצורת הדיבור הם הבינו שהאיש מזמין את הרבי לשמש כסנדק לבנו שנולד לו במזל טוב!!!
"כשהיה רבינו ה'ברכת משה' מספר את הסיפור, הוא אמר שלרגע הרגישו השניים כמו מחותנים בסיפור הזה, כי בזכותם באה לאיש הישועה…" – מתאר רבי נח גולדברג – "אבל אז קרא להם החוזה מלובלין ואמר להם: 'זאת לא ה'עבודה' שלכם שהביאה לאיש את הישועה… אלא תפילותיהם של כל הצדיקים שבירכו אותו והתפללו עליו לאורך השנים…'.
"או אז הסביר הרבי מלובלין, כי מחיצה של ברזל מנעה מהתפילות של הצדיקים לעלות לפני כסא הכבוד, בגלל גזרה שנגזרה על האיש, וכל התפילות הגיעו רק עד לאותה המחיצה ולא עברו אותה.
"בשלב זה ביקש הרבי לפתוח את הקמע שהעניק לו אותו 'רבי' בשנה שעברה, ומצא כי כתובה בה מילה בת ארבע אותיות בראשי תיבות – 'סקמ"ד'.
"'מה הן ראשי התיבות שכתבת?' התבקש ה'רבי' להסביר. הוא התבייש לספר אבל לא היתה לו ברירה. הוא נאלץ לגלות כי האותיות הללו הן ראשי תיבות של פתגם בשפה הפולנית: 'סטארא קאראווא מילקא דאווא'. משמעותו של הפתגם הזה היא: 'פרה זקנה נותנת חלב'…
"הסביר הרבי מלובלין, שכאשר ראו בשמים את ה'קמע' הזה, התעורר שם צחוק גדול ומחמת אותו הצחוק נבקע סדק קטן במחיצת הברזל שמנעה מהאיש את ישועתו, ומשנפתח פתח קטן מיד השתחלו ועברו כל התפילות שהתפללו עליו הצדיקים קודם לכן, והגיעו לפני כסא הכבוד, ומיד באה לו הישועה.
"כשסיים רבי דוד צבי שלמה מלעלוב לספר את הסיפור הזה", תיאר רבי שמואל אהרן ועבר באוזניו של רבי נח גולדברג יבלחט"א, "הסביר למה כיוונו דבריו.
"'אתמול נפטר רבי יהודה לייב דייטש', אמר הרבי, 'הביאו אותו לפני בית דין של מעלה, ושאלו אותו למעשיו בעולם הזה, אצל מי למד ובצל מי הסתופף. רבי יהודה, כחסיד נאמן מיהר להשיב שהוא חסידו של הרבי מלעלוב, רבי דוד צבי שלמה… כששמעו זאת בשמים, פרצו בצחוק גדול', סיפר רבי דוד, 'הם אמרו: הגם דוד'ל באדמו"רים? אפילו הוא כבר נהיה רבי?…
"'רבי יהודה לייב, שפיקח היה', השלים הרבי את סיפורו, 'ניצל את אותו הצחוק ומיהר להשתחל לגן עדן, משם כבר לא יכולים להוציא אותו וכך זכה להגיע במהרה למקום מנוחתו…'.
"דממה השתררה בבית המדרש הקטן", תיאר רבי שמאול אהרן את האירוע אחרי שנים רבות, "כולנו שתקנו והיינו המומים מהסיפור רב הרושם הזה. אבל הרבי שראה ניסה לטשטש את הרושם ומיהר להורות על הבאת ה'מים אחרונים' וברכת המזון…".