הימים ימי הדמדומים של שלטון הבריטים בארץ. הגויים בני ערב שלטו בצורה משמעותית בעיר העתיקה, למרות השלטון האנגלי שרוחו ריחפה ממעל באפס מעש. שוטרים ערביים היו מפטרלים בלילות כשחגורת הרובה מתנדנדת על כתפם, ובוחנים אם יש יהודים שהעזו לצאת מן העיר.
לא רבים היו חסידי ברסלב בעיר העתיקה של אז, אך למרות זאת, ואולי דווקא בשל זאת, היו מאוחדים ומאוגדים היטב. למרות המצב הם לא ידעו חת. מדי לילה היו קמים ממיטב בני החבורה בחצות הליל, וצועדים חרישית יחדיו בדרכים עקלקלות לכיוון העיר העתיקה, לבכות את "תיקון חצות" ליד שרידו האחרון של בית קדשנו ותפארתנו.
לאחר תיקון חצות רווי געגועים היו מתחמקים הברסלבאים מחוץ לעיר, שם היו פונים איש איש לאשר יישאוהו רגליו בין ההרים והגבעות, שם היו מפרשים שיחתם לפני השם יתברך, ובבכיות ללא הרף היו משיחים לפני שוכן מרומים את כל אשר על ליבם. לאחר הליל הגדוש היו נפגשים במקום מוסכם ומשם היו צועדים אל עבר ציון קדשו של שמעון הצדיק, שם היו מתפללים תפילת שחרית כותיקין ביבבות מעמקי הלב כמיטב המסורת של חסידי ברסלב. אם היו מגלים אותם היו נחשפים לסכנת נפשות של ממש.
מיוחד היה ביניהם רבי שמואל שפירא, שבדמותו הצנומה ובפניו הזורחות קדושה כמו הגן על כל בני החבורה הקדושה שלא יתפעלו מהמניעות הגדולות. כל לילה היו בני החבורה מחפשים דרכים עוקפות את מחסומי הפתע שהקימו הישמעאלים, וחפץ ה' עלה בידם והצליחו להגיע בבוקר לביתם בשלום לאחר ליל הרפתקאות. ההרפתקה חזרה על עצמה מדי לילה בלילה, ובחסדי שמים החבורה מעולם לא נתפסה.
מלבד פעם אחת…
בני החבורה ירדו בזהירות בינות לסלעים כשהם שומרים על שקט מוחלט. טעם תיקון-החצות עדיין ניכר בפיהם וזולג על שפתותיהם, המילים ממאנות לעזוב את לשונם. "נא אב הרחמן תשוב לציון. עין בעין נראה בבנין אפריון…", אה, כזו השתוקקות, כזו ערגה.
לפתע נשמעת צעקה במבטא ערבי: "עיצרו! מי אתם?". בני החבורה נעמדו. תנועה לא חכמה מטעמם יכולה להסתיים בפצוע או הרוג חלילה. "מי אתם?" שאל שוב השוטר בזעם, והתקרב אל הברסלבאים השותקים. "הבו תעודות המתירות לכם לצאת אל מחוץ לעיר" תבע. אך כאלו לא היו בידם כמובן.
תגובתו של רבי שמואל שפירא היתה בלתי צפויה. הוא ידע את השפה הערבית. והחל להקריא לפני השוטר בערבית מתוך זכרונו את מילות ה'בעל תפילה' ב'סיפורי מעשיות', שהיה משכנע את האנשים וסוחבם לעבודת השם, וכך הכריז בקול מול השוטר הערבי: "באמת אין שום תכלית כי אם לעסוק בעבודת ה' כל ימי חייו ולבלות ימיו בתפלה להשם יתברך ושירות ותשבחות"…
השוטר הביט בר' שמואל ולא הבין מה הוא רוצה ממנו: "שאלתי היכן התעודות! תעודות תביא לי!", אך רבי שמואל בשלו: "שבאמת אין שום תכלית, כי אם לעסוק בעבודת ה' כל ימי חייו ולבלות ימיו בתפלה להשם יתברך ושירות ותשבחות"…
ורבי שמואל מוסיף דברי התעוררות משלו: "כיון שאם שום תכלית אחרת, גם אתה בעצמך תפשוט את לבושיך ותצטרף אלינו לעסוק בתפילה להשם ובווידוי על העוונות".
השוטר הביט על רבי שמואל, שכולו להט באש הדיבורים, וצעק: "משוגעים אתם, חסרי שכל בצורה יוצאת דופן. מי הניח לכם לכם לברוח, ומאיזה מוסד יצאתם? התעופפו כעת ממול עיני!".
בני החבורה מיהרו להעלם מעיניו והודו לה' יתברך שהצילם באופן מיוחד שכזה, אך רבי שמואל לא היה פנוי להאזין לתשבחות שהורעפו על ראשו, הלא צריכים להמשיך ללכת לציון שמעון הצדיק לתפילת ותיקין…
(הרה"ח ר' אליעזר שיק, תוך הנחל, הובא בגיליון נחלי נצח)