"וירא בסבלותם" (ב יא)
נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם (רש"י)
על מידת "נושא בעול" של הגאון רבי יהושע העשיל ברים זצ"ל סיפר אחד מבני משפחתו: פעם אחת נקלע אחד ממכרינו לבעיה סבוכה, ומצבו היה בכי רע. נתוועדתי עם רבי יהושע זצ"ל לדון בענין ולטכס עצה כיצד לחלצו ממצוקתו הרבה.
ישבנו וחשבנו, העלנו עצה כזאת ועצה אחרת, אך לא עלה בידינו רעיון בר ביצוע שיביא את הבעיה אל פתרונה. השעות נקפו בזו אחר זו, ומשנתאחרה השעה כשעתיים לאחר חצות, נפרדתי ממנו לשלום ופניתי לביתי.
לא עברה שעה ארוכה, והנה דפיקות בחלון ביתי. זינקתי באחת, ורצתי לראות מי הוא הנוקש באישון ליל. והנה רבי יהושע עומד ומתבונן בי, ומשהבחין שעליתי על יצועי שאל בנימת תוכחה: "הנך הולך לישון???" תמהתי עד מאד ואמרתי: "רבי יהושע, הלא ישבנו דיברנו ונסינו מה שאפשר ולא עלתה בידינו, וכי לא ניתן לחכות עד הבוקר?"
הביט בי רבי יהושע כאינו מבין: "אמור נא לי, כיצד מסוגלים ללכת לישון בעוד אין פתרון עבורו? חובה עלינו להמשיך ולדון בעניינו עד שימצא פתרון לבעייתו".
לא היתה לי כל ברירה אחרת. נאלצתי לצאת אל רחוב העיר, יחדיו פסענו ברחוב הלוך ושוב, הלוך ושוב, תוך כדי טיכוס עצות בעניינו של מכרינו, עד שמצאנו פתרון שהניח את דעתו. או אז נפנה רבי יהושע לביתו, כשבפאתי מזרח כבר החל עולה השחר. (ע"פ "מחזיר עטרה לתפארתה" עמ' 585)
*
עבודת קודש מיוחדת היתה לראש ישיבת מיר הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל בנשיאה בעול עם הזולת. כל צרה וצער ששמע נגעו לליבו. מדהים היה לראות עד כמה נשא בעול של ענייני כלל ישראל ועד כמה הרגיש שהם נוגעים לו באופן אישי. לא אחת היה פורץ בבכי למשמע צרות שפקדו אנשים שלא הכיר, וכל שכן על צרות הכלל.
בשלהי חודש אלול תשס"א כשנודע על אסון התאומים, כאשר מחבלי ארגון אל-קעידה השתלטו על שני מטוסים ונכנסו איתם אל תוך בנייני התאומים גורדי השחקים רבי הקומות של ניו-יורק שבארצות הברית. הבניינים התמוטטו, ונהרגו למעלה משלושת אלפי איש, ונפצעו אלפים רבים נוספים.
באותה שעה שנודע על האסון ישב בחדרו של הגר"נ יהודי, שהיה בליבו חשש שבני משפחתו שעבדו בבנין נפגעו, הוא צלצל שוב ושוב ליעדים שונים, עד שהתברר לו שבני משפחתו לא היו שם. כששמע על הבשורה שקרוביו לא נפגעו, צהל והביע שמחה רבה, ואף הודה להקב"ה!
הגר"נ היה מזועזע כל כולו. זה שמבררים על בני משפחה, זה טבעי, אבל נהרגו עוד אלפים, ואיך אפשר להביע שמחה, בה בשעה שיהודים רבים שרויים בצער. הוא עלה לישיבה ומסר שיחה על חובת נשיאה בעול הזולת לנוכח האסון הגדול שפקד יהודים ולא יהודים. ("בכל נפשך" עמ' 36)
*
הגה"צ רבי שריה דבליצקי זצ"ל היה נושא בעול עם חברו באופן מופלא. כאשר שמע על מישהו הסובל, היה נותן לבו אל אותו האיש, מתפלל עליו ולעתים אף בא לבקרו. לבו הרחב הרגיש סבלם של יהודים ששמעם בא לפתחו ולא הסיח דעתו מהם.
כאשר הופיע שם של חולה בלוח המודעות או בעיתון, מיד היה מזכירו בתפילה, וכן כאשר שמע שבעוד ימים ספורים יסיים נשיא ארה"ב את כהונתו, ועדיין יש ביכולתו לתת חנינה לאסיר המלוכה יונתן פולארד, מיד התקשר רבי שריה לבנו ואמר לו כי הוא אמנם אינו יודע מה לעשות, אבל יש לנו קבלה ממרן הגר"ח מבריסק זצ"ל שבפיקוח נפש אין מסתכלין על סיכויים אלא פועלים מיד.
כבר למחרת נסעו רבי שריה עם בנו אל מרנן הגרי"ש אלישיב זצ"ל והגר"ע יוסף זצ"ל שידברו עם חברי הכנסת וחברי הממשלה שאולי ישפיעו על נשיא אמריקה לשחררו. למעשה לא נשאה השתדלות זו פרי, אך הוא עשה כל מה שביכולתו.
המתבונן מן הצד נפעם וחושב: יושב לו יהודי בשנות התשעים בבני-ברק וכואב לו על יהודי שנמצא בבית האסורים במדינת הים, וביותר שהוא משתייך לחוג אחר לגמרי, אך לבו הוא לבם של ישראל, וככה חש בצערו של כל יהודי בעולם. (ע"פ 'קול התורה' תשרי תש"פ עמ' פ"ד).
(אוצר פנינים ועובדות)