בדברי חז"ל רואים אנו, שמתייחסים הם אל השבת כאל אישיות, וכמאמר חז"ל (ב"ר י"א ט'): "אמרה שבת לפני הקב"ה" וכו', מה שלא מצאנו כן בשום מצוה אחרת [חוץ מהתורה עצמה] שיהיו התפילין מדברות, או המזוזה או השופר, אבל אצל השבת – השבת מדברת, השבת באה, השבת הולכת, קבלת שבת, מלווה מלכה. ישנה אישיות הנקראת "שבת", אותה מקבלים ולכבודה מכינים.
מי היא האישיות הזו? האם זאת מצוות השבת עצמה? ולמה דווקא בשבת רואים התייחסות בצורה אישית ולא בשאר המצוות?
אבל האמת, שהאישיות של שבת אינה השבת עצמה, אלא השכינה הקדושה. שבת היא שמו של הקב"ה, ומה שאומרים "בואי כלה" – הכוונה כלפי השכינה הקדושה, וקבלת שבת היא קבלת פני השכינה.
כי מהות השבת היא שהעולם כולו שובת – ע"י גילוי ענין חידוש העולם, ונשאר ה' לבדו ביום השבת, והאישיות של שבת הוא השי"ת, המשרה שכינתו בתוכנו דרך השבת. נמצא שכאשר נכנסת השבת – יחוד השי"ת מקיף את כל מציאות העולם.
לכן, ישנה מצוה מיוחדת של קבלת שבת, מה שלא מצינו בשאר מצוות [קבלת יו"ט או קבלת איזו מצוה אחרת], משום שבשאר מצוות אין שום אפשרות לקבלן, כי מצוה היא ציווי על מעשה, ואינה אישיות בעלת הרגשים שצריך לכבד על ידי קבלת הפנים, ושתאמר "אם אב אני, איה כבודי" (מלאכי א), אב לשבת קודש שמו של הקב"ה וקבלת שבת היא קבלת פני השכינה.
זהו גם ענין ההכנה המיוחדת שמצינו רק בשבת קודש. כי השבת היא כביכול אישיות ממשית ולא מצוה ומעשה גרידא.
משל לאחד, שלפני חג הפסח שכח להכין מצות ויין לליל הסדר, אין ספק שכאשר הולך לשכנו לבקש כמה מצות ובקבוק יין, זו היא לו בושה גדולה, שלא הכין מקודם, אבל סוף סוף מקיים הוא את המצוה, ואין כאן מי שיעלב באופן אישי מפני שכחה זו, חוץ ממנו עצמו.
אבל אם הודיעו לו זמן ניכר על ביאת אורח חשוב אל ביתו, ולבסוף כשבא האורח מצא שלא הכינו לכבודו כלום, אפילו אם עכשיו יתרוצצו, בבהלה ובעסק גדול, לשכנים ולחנויות לקנות כל מעדני עולם, זהו עלבון אישי גדול לאורח שלא השגיחו על בואו. כלומר, לא המעדנים היו חסרים לו, שיש לו כיוצא מהם בביתו, אלא זה שלא זכרו את יום בואו, ולא הכינו מה שראוי לפי כבודו.
וכן הוא ממש ענין השבת המיוחדת מכל המצוות בחיוב ההכנה. שההכנה היא אות כבוד והערכה כביכול כלפי האישיות הממשית – א-ל חי וקיים – השכינה הקדושה – הבאה בכבודה ובעצמה אלינו ואל ביתנו, עם כניסת שבת קודש.
(מתוך הגדה של פסח תפארת שמשון)