"שמעתי את נאקת בני ישראל" (ו', ה')
בד בבד עם שקידתו והתעלותו של רבי גדליה בסולם העלייה בתורה, החלו ניכרות אצלו כבר אז מידותיו הטובות; אצילות ונעימות הליכות, והתחשבות ורגישות מיוחדת לזולת. תכונות אשר אפיינו את ליבת אישיותו המופלאה במשך כל שנותיו, עד זקנה ושיבה.
שנים מאוחר יותר, סיפר לאחד מתלמידיו בישיבת 'קול תורה', על מאורע שאירע לו בשנותיו בישיבת קלצק, אשר ממחיש את יפי מידותיו ונימוסיו האציליים כבר באותן שנים. מצידו של רבי גדליה היתה זו הנהגה חריגה ולא אופיינית, לספר סיפור כעין זה על עצמו, והוא עשה זאת עקב מעשה שלא יעשה, שאירע בישיבת 'קול תורה' בשנותיו הראשונות בישיבה, כאשר אחד הבחורים פגע אז פגיעה קשה בבחור חדש שהצטרף לשורותיה, ורבי גדליה השתמש בסיפור זה כתוכחה והטפת מוסר לפוגע.
הבחור שבא מקרוב היה עולה חדש שבלט בשונותו בישיבה. למרות שעולים חדשים כבר לא נחשבו אז לחריגים בנוף הישיבה – שקלטה בשנותיה הראשונות פליטים רבים ממדינות אירופה – הבחור הזה היה יוצא דופן. הוא היה תמים מהמקובל בהליכותיו ובהנהגותיו, ובהופעתו החיצונית הוא אף היה רחב-מימדים ומוגבל מעט בתנועותיו.
באחד הימים, בתחילת סדר מוסר, חפץ היה אותו בחור להיכנס למקומו על הספסל הקבוע לו בבית המדרש. אולם במושב החיצוני של הספסל ישב בחור בשם דוד, וכדי שיוכל הבחור החדש להגיע למקומו, היה על אותו דוד לקום ממקומו ולאפשר לו לעבור. אלא שהוא החליט להתחכם לבחור וסימן לו להיכנס ולזחול מתחת לשולחן כדי להגיע למקומו. הבחור, בתמימותו, גחן לכיוון הרצפה וזחל ודחף את עצמו מתחת לשולחן אל מקום מושבו, בעוד דוד ובחורים נוספים אחרים שהבחינו במתרחש מחייכים וצוחקים למשובתו.
על פי אמות המידה המוסריות היה זה מעשה שלא יעשה, ובלתי אפשרי היה מצידו של רבי גדליה להבליג על כך. אי לכך, מיד בתום תפילת מעריב הוא קרא לאותו דוד ואמר לו כדברים האלה:
"כאשר התמניתי כאן למשגיח, עבר אתי ראש הישיבה רבי ברוך קונשטט על רשימת התלמידים, ודיווח לי על כל אחד מהם; על תכונותיו, מעלותיו וחסרונותיו, אך לגביך היתה לי היום הזדמנות מצוינת להכיר את מידותיך 'הטובות' באופן בלתי אמצעי ולא מפי השמועה… יש לנו כאן בישיבה בחור בודד, בעל אופי תמים, שבנוסף לכך הינו גם בעל בשר וכבד תנועה. במקום לסייע לו ולעזור לו, שמת אותו ללעג בעיני חבריו!"…
"כשהייתי בחור צעיר", המשיך וסיפר, "למדתי בישיבת קלצק, וכמקובל בימים ההם אכלתי 'טֶעֶג' ['ימים'] יחד עם שני תלמידים נוספים אצל משפחה מקומית. משום מה תמיד היתה עקרת הבית מגישה לי את האוכל אחרון. כך היא נהגה בקביעות מבלי שידעתי את הסיבה לכך. כיון שתופעה זו נראתה לי מכוונת ועקבית – היא הכאיבה לי ופגעה בי, אך כמובן לא שאלתי אותה על כך אף פעם…
"אלא שבהזדמנות, כאשר שני התלמידים האחרים נעדרו מסיבה כלשהי, היא אמרה לי בנימה אישית: 'כעת אני יכולה לספר לך את האמת. אין לי שום דבר נגדך, אדרבה, הסיבה שאני מגישה לך את האוכל תמיד אחרון, היא משום שבניגוד להם, לך אני רוחשת הערכה וסימפטיה, ואילו להם קשה לי יותר מבחינה רגשית להגיש את האוכל… ולכן, דווקא משום כך, אני כופה על עצמי להגיש להם תחילה כדי לשבור את מידותיי, ולהכניע את התחושות שאני חשה כלפיהם"'…
בטון מוכיח ותובע הפטיר רבי גדליה באוזני הבחור הפוגע: "אלו היו מידותיה של אשה פשוטה מקלצק! ועכשיו לך תלמד מוסר!"…
כמובן שלא היתה לרבי גדליה מטרה לספר סיפור אישי, ובוודאי לא היתה לו כל כוונה לשבח את עצמו. לדידו, המסר החשוב של הסיפור הזה הן המידות הטובות של אותה אשה פשוטה מקלצק, וכל שאר הפרטים טפלים לו לחלוטין. אך לעניינינו למדנו, כי כבר אז, בצעירותו, היה רבי גדליה בעל אישיות נאצלת, ואופיו והתנהגותו נשאו חן בעיני הבריות וכבשו לבבות.
תלמיד אחר מספר, כי פעם שאל את רבי גדליה האם נכון הוא שבחור צעיר יעבוד על תאוות האכילה וינסה להגביל את עצמו באכילתו. ורבי גדליה השיבו, כי עבודה על המידה הזו בגיל צעיר עלולה להעיב על השמחה בעבודת ד', ואם תחסר חלילה השמחה, הרי שכל עבודת האדם נמצאת בסכנה. בחור צעיר צריך להיות בשמחה, ולכן אם הוא מרגיש צורך בכך, ראוי ורצוי שאף ילך לקנות לעצמו 'גלידה' בחנות, אך שיאכל אותה בחדר ולא ברשות הרבים…
בתוך הדברים ציין עובדה כלשהי מימות קלצק. כשלעצמה היא אמנם עובדה פעוטה, אך גם היא מלמדת על טוב ליבו ורגישותו לזולת כבר אז, בראשית דרכו. וכך הוא סיפר:
"הרי הייתי בן יחיד להורי, ובבחרותי כשעזבתי את ביתי בורשא והלכתי ללמוד בישיבת קלצק, היתה אמי שולחת לי לעיתים מזומנות חבילות מזון, ובהן מעט עוגיות ביתיות וכדומה, מה שהיה באפשרותה לשלוח בתנאי חייהם הקשים. היא רצתה לתת לי אוירה ביתית ולחמם את ליבי… והרי אני לא אמור לחשוב רק על עצמי, ויש לכבד גם את החברים… מה עשיתי? ישבנו על גבי המיטות ב'סטאנציה' [אכסניה] שבה ישנו, ואכלנו יחד את העוגיות בשמחה… כי בחורים צריכים להיות שמחים!"…
רבי גדליה מיעט כדרכו לספר על מה שראה ושמע אצל רבותיו, אולם בהתבטאויות הבודדות שנשמעו מפיו אודות מרן הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל, הפליא על מסירותו להרבצת תורה ולהגדת שיעוריו, עד כדי מסירות נפש של ממש.
הוא סיפר שפעם רבי אהרן סבל מחום גבוה ומתמשך וחש חולשה גדולה. אולם כשהגיעה שעת השיעור הוא התעלם ממצבו, הזמין לביתו כארבעים מבני הישיבה, ואמר בפניהם שיעור כבימי שגרה. בתחילת השיעור אמנם הרגישו התלמידים בחולשה הגדולה שאופפת את רבם; הוא דיבר בקצב איטי יותר ובטון נמוך בהשוואה להרגלו תמיד. אך מרגע לרגע קולו הלך והתעצם, וכדרכו החל להתלהט ב'ריתחא דאורייתא'. הוא הסביר והתווכח בכל עוז, ודומה היה כי נשכח לגמרי מצב בריאותו הרופף.
לפתע תקפו שיעול חזק אשר הזכיר לכולם את מצבו הקשה. קילוח חזק של דם יצא מפיו, וניתז על כל השולחן שלפניו… רופא שהוזעק למקום קבע כי הוא סובל מדלקת ריאות חמורה, וחייבו לצאת לתקופת מנוחה ביערות מרפא עד להחלמתו.
היתה זו דוגמא אישית נפלאה שהעניק רבי אהרן לתלמידיו. הם ראו אז במוחש את התגלמות המושג 'מסירות נפש' לתורה!
הסתגרות של שבועיים ימים בעיון עמוק
רבי גדליה הוסיף ושיבח בהתפעלות מיוחדת את עמל התורה הנורא של רבי אהרן. על אף כישרונותיו העילויים שהיו ממש מבהילים, ולמרות הבנתו המעמיקה שהיתה הרבה מעל לסובבים אותו, הוא מעולם לא ניצל זאת כדי לפטור עצמו מהתייגעות עצומה על כל סברא ועל כל חידוש בשיעוריו. אדרבה, הוא טרח והתאמץ ועמל שוב ושוב בכל כוחותיו כדי לעמוד על שורש נקודת האמת של כל סוגיא, ועל מיצוי כל פרט ופרט שבה עד תומו.
כדוגמא לעוצם עמלו, חריצותו ויגיעתו בתורה, שהיו נשגבות מבינת אנוש, ואשר שימשו כאות ומופת ו'מחייב' לבני הישיבה, סיפר רבי גדליה מעשה מופלא ומרגש:
פעם נתקל רבי אהרן תוך כדי לימודו בביאור הגר"א על השולחן-ערוך בקטע סתום ומוקשה ביותר. הוא יגע וטרח שוב ושוב להבינו אך ללא הצלחה, ורוחו עגמה עליו. "אם איני מצליח להבין את הגאון, כנראה חסרה לי הבנה בסיסית בכל הסוגיא" – אמר בכאב.
מיד הוא הסתגר בחדרו במשך שבועיים ימים, ליבן את הסוגיא בעומק העיון והפך בה מכל צדדיה והיבטיה, מבלי לעסוק בשום סוגיא אחרת זולתה.
רק כעבור שבועיים יצא מחדרו כשפניו בוהקות מאושר עילאי. "פניו זרחו כמו השמש" – כלשונו של רבי גדליה. מיד קיבץ סביבו את תלמידי הישיבה ובלהט והתלהבות החל להרצות בפניהם את דברי הגאון, נימוקם ופשרם, ועל פיהם למד עימם את כל הסוגיא כולה בישרות ובבהירות…
"קשה לשכוח", תיאר רבי גדליה לימים, "את מושגי יקרות התורה ועמלה שרבי אהרן הנחיל לתלמידיו במעשה הזה ואת ה'ריתחא דאורייתא' שהוא יצר בבית המדרש עם דברי 'הגאון' הללו"…
עובדה נוספת על דביקות התורה של רבי אהרן צרובה היתה בזיכרונו:
באחת השנים לפני תחילת תפילת נעילה, שלח רבי אהרן שליח מיוחד לקרוא אליו את אחד הבחורים החלשים בישיבה. הבחור התפלא על ההזמנה הלא שגרתית, ועוד בעיתוי כה בלתי צפוי. ואז הוא נוכח לדעת שראש הישיבה בסך הכל מבקש ממנו לעמוד ולהתפלל את תפילת הנעילה בסמוך אליו. כמובן שהוא התקשה להבין מה רצונו של ראש הישיבה ממנו, והוא נותר עומד ומשתומם.
והנה כאשר הגיעה חזרת הש"ץ של תפילת נעילה, והציבור כולו החל לומר בהתלהבות סוערת את פרקי הסליחות, התחנונים וי"ג המידות כנהוג בתפוצות ישראל, דוקא אז פנה רבי אהרן לבחור, ובמשך שעה ארוכה הוא האריך עמו בדברי תוכחה ומוסר אודות מעלת התורה ויקרות וחשיבות לומדיה ועמליה…
רבי אהרן אמד אז בדעתו כי דווקא עתה הוא אולי יצליח להשפיע על הבחור להתמסר ללימוד התורה. הוא סבר כי הרגעים המרוממים הללו, בהם כל אדם עומד ומתחנן על נפשו ונפשות בני משפחתו לזכות ולהיחתם לשנה טובה – הם אלו העשויים להניאו לקבל על עצמו קבלה אמיצה ועזה, 'לקחת את עצמו בידיים' ולהעמיס על צווארו עולה של תורה.
"כל הווייתו של רבי אהרן היתה תורה! בה ראה חזות הכל, הכל ממש!" – ביאר רבי גדליה את פשרה של עובדה מופלאה זו.
מעשה כעין זה ממש, אשר מלמד עד כמה היתה התורה כל הווייתו של רבי אהרן בכל עת, ועד כמה הוא ראה בה את הערך המרכזי של עבודת השם – אירע בישיבה בערב יום הכפורים תרפ"ט. רבי אהרן זימן אליו קבוצה מטובי הבחורים לאחר תפילת שחרית והרצה בפניהם שיעור בספר 'נפש החיים' בשער ד', בו כידוע מאריך מרנא רבי חיים מוולאז'ין זצ"ל בדבר יקרות עסק התורה ויגיעתה, כשהוא מפאר ומרומם אותה לאין שיעור. גם כאן ראה הוא צורך לייקר ולחזק את לימוד התורה ואת התמדתה באוזני טובי תלמידיו דווקא בערב יום הכפורים – כ'הכנה דרבה' לקראת היום הקדוש.
(מתוך הספר 'רבי גדליה')