"שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ" (ג, ה)
לפני מאתיים שנה חי בוילנא יהודי צדיק ושמו רבי אריה לייב מייטס זצ"ל, ועל המצבה שלו נכתב: "הוא אשר עשה התשועה הגדולה בישראל ומילט את העיר בחכמתו".
הרקע לכך היה ויכוח שהתקיים בין היהודים לבין הקראים. הקראים כופרים בתורה שבעל פה ומאמינים רק בתורה שבכתב, ודוגמה לאחד השיבושים שיוצאים מכך הוא, שבשבת הם יושבים בחושך ולא אוכלים מאכל חם, מפני שהתורה אומרת (שמות לה, ג) "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", ועל כך כבר כתב הרמ"א (או"ח רנז, ח) "וכל מי שאינו מאמין בדברי החכמים ואוסר אכילת חמין בשבת, חיישינן שמא אפיקורס הוא".
האגדה מספרת על קראי שישב בשבת בחושך ונהנה מקרן אור זעירה שחדרה אליו משכנו היהודי דרך סדק בתקרה, וכשהשכן שם לב לכך, הוא הניח את רגלו על הסדק…
הקראים באו לסטאניסלב מלך פולין, וטענו שהם היהודים המקוריים והאמיתיים. הם קיבלו את התורה ממשה רבנו ושמרו עליה בצורתה המקורית, בעוד שהיהודים האחרים שיבשו את כוונת התורה והוציאו את דבריה מפשוטם, ולכן הם מבקשים מהמלך להזמין את היהודים לויכוח שבו יוכח מיהם היהודים האמיתיים. המלך הסכים לדבריהם, וציוה לקבוע תאריך שבו יתקיים הויכוח הגדול.
כששמע זאת הגאון מוילנא זצ"ל, קרא לרבי אריה לייב מייטס והורה לו ללכת להתווכח עם הקראים.
כאשר הגיע רבי לייב לוילנא, התחוור לו שהקראים פעלו שהויכוח יתקיים בשבת, ולפני הויכוח הם ביקשו להחתימו על כתב בוררות, ולפיו אם הם יפסידו בויכוח הם ייאלצו להפוך לנוצרים, אך אם הם ינצחו, היהודים יאלצו להפוך לקראים.
לפי דעתם מותר לכתוב בשבת, ועל כן לא היתה להם כל בעיה לחתום על כתב הבוררות, אך לפי חז"ל שלומדים מהמשכן את ל"ט אבות המלאכה, נאסרה הכתיבה בשבת. משכך, הם סברו שרבי אריה לייב יסרב לחתום על כתב הבוררות, אך מחמת שהדבר היה כרוך בפיקוח נפש – הוא חתם.
הגיעה עת הויכוח, ושלושה מחכמי הקראים התייצבו לפני המלך, כשמולם ניצב רק לייב, וכשהוא נכנס לארמון המלך, הלך יחף והחזיק את נעליו בידו.
המלך פנה אל חכמי הקראים וביקש מהם להשמיע את טענותיהם, והם פתחו ואמרו: "אדוננו המלך! מהתנהגותו של נציג היהודים אתה יכול להתרשם בעצמך מעזותם וחוצפתם של היהודים. הנה הוא עומד לפני המלך כשנעליו בידו, ומלבד העובדה שהוא מעליב בכך את הוד מלכותך, הוא גם מטיל חשד על פקידי המלכות שהם גנבים, ועל כן הוא חשש להשאיר את נעליו בחצר ונכנס עימם אל המלך!"
כשראה זאת המלך, חמתו בערה בו, והוא פנה אל רבי אריה לייב בתמיהה, אך רבי אריה לייב מיהר והשיב:
"חלילה לי אדוני המלך לזלזל בך ובעבדיך. הסיבה שאני אוחז את נעלי בידי, היא מפני שיש בידינו מסורת מאבותינו שכאשר הקב"ה אמר למשה בסנה "של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא", עשה משה כאשר נצטוה וחלץ את נעליו, אך כאשר חזר אל צאנו, חיפש את נעליו ולא מצאם, מפני שהקראים גנבו אותם, ולכן כאשר הנני בא לפני הוד מלכותו בצוותא עם הקראים, אני מוכרח לשמור היטב על נעלי מפניהם".
"זהו שקר גמור!", מחו הקראים תוך כדי שהם רוקעים ברגליהם. "אנחנו גנבנו למשה את הנעליים? הרי הדת שלנו נוסדה רק לפניכמת
"מה אמרתם? הדת שלכם לא הייתה קיימת בזמן משה?! הויכוח הסתיים!", אמר המלך בחיוך גדול.
כך ניצח רבי אריה לייב את הקראים, ו"מילט את העיר בחכמתו".
(רבי מאיר צימרוט שליט"א – נאה דורש)