"ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים" (כה לד)
שמעתי ווארט נפלא הרבי מלעלוב זצ"ל:
יעקב ועשו, כל אחד מהם רצה לצאת ראשון, כדי להיות בכור. לבסוף יצא עשו ראשון והוא זכה בבכורה. אם כן, לשם מה עדיין יעקב אוחז בעקבו של עשו, מה זה מועיל לו?
אלא זו דרכם של צדיקים. גם לאחר שהצדיק נוכח לדעת שלא עלה בידו להשיג את מבוקשו, הוא לא אומר לעצמו: 'טוב, אני את שלי עשיתי, ניסיתי, לא הצלחתי' – והולך לדרכו. לא! לא כך נוהג הצדיק. גם לאחר שלא עלתה בידו, הוא לא מסוגל להשלים עם הכישלון. הדבר ממשיך להסעיר את רוחו והוא אינו נותן מנוח לנפשו.
יעקב רואה את עשו יוצא ראשון, ובכך הוא זוכה לבכורה, עם כל המעלות הרוחניות הגדולות הנלוות לה. יעקב אינו משלים עם הדבר. הוא כל כך משתוקק לבכורה, נפשו יוצאת להשיגה, וכשלא עלה בידו – הוא ממשיך לסעור בקרבו. אחיזתו בעקב עשו, היא פעולה טבעית של מי שאינו מסוגל להשלים עם הדבר. ידו מושטת באופן אינסטינקטיבי אל עקבו של עשו לעצור אותו, למרות שהוא יודע היטב שאינו יכול לשנות את המציאות, ולמנוע מעשו לצאת ראשון.
הלהט הזה, הבוער בליבו של הצדיק, לא הולך ריקם. אמנם עשו יצא ראשון וזכה בבכורה, אבל זה רק זמני. בסופו של דבר, בזכות השתוקקותו האדירה של יעקב לזכות בבכורה – הוא אכן זכה לה.
+++
הרבי רבי זושא זי"ע, הגיע לעיר פלונית לשבות את שבתו. לא ידעו מי האיש ובודאי לא שמעו עדיין את שמעו. חשבו כי הוא אורח שהגיע לעיירה – ככל עוברי דרך שבאמצע הדרך שובתים בעיר יהודית, ותושבי העיירה מקיימים בהם בשמחה מצוות הכנסת אורחים.
מנהג העיר היה, שאחרי מעריב בליל שבת, הגבאי הממונה מסדר לכל אורח את מקומו לפי ראות עיניו – מי יכול להתאים למי, ומי יקרא לשולחן של מי.
רבי זושא האריך בתפילה בדביקות רבה בצדי בית הכנסת, ולא שמו לב אליו. הגבאי סיים לחלק את האורחים והם התלוו לבעלי הבתים להתארח על שולחנם. אז סיים רבי זושא את תפילתו, ניגש מיד לגבאי ושאל: "היכן אני?"
אמר לו הגבאי בכאב: "גוט שבת, עכשיו באים?… לא לקחתי אותך בחשבון, עכשיו נזכרת?!".
כיון שמתפקידו של הגבאי לקיים את המצווה בשלימות, התאמץ, חשב ואז אמר: "אתה יודע מה, ראש הקהל שלנו – אצלו הבית פתוח. יושבים אורחים לרוב, השולחן מלא עניים, לשם אפשר ללכת. אבל אגיד לך, יש לי בעיה קטנה. כי יש לו תנאי קודם למעשה: הוא מעוניין שעל שולחנו יסבו רק לומדים תלמידי חכמים, מסתמא אתה תלמיד חכם – – -".
אמר רבי זושא: "לא, אינני תלמיד חכם, אינני יודע ללמוד!".
– "אם כן יש בעיה, ראש הקהל לא ייקח סתם אנשים".
הגבאי הציץ שוב על פניו של רבי זושא ואמר: "אתה ודאי אומר כך מענווה. משנה בדיבורך"…
"מה פתאום, וכי אשקר?! אני לא יודע ללמוד, אף פעם לא למדתי כדבעי!".
"אם כן יש לנו בעיה, מה אני עושה איתך? טוב, אתה יודע מה? אני אביא אותך לראש הקהל, תעשה קידוש בשקט, תאכל בצד, לא ישימו לב אליך, ותלך".
הוא הוביל את רבי זושא לבית ראש הקהל, הביא לו יין והושיב אותו בצד, שלא ישימו לב, והכין אותו לעשות קידוש. רבי זושא נעמד לעשות קידוש, וכי אפשר לא לשים לב? הקירות רעדו בעת שהצדיק קידש על היין בקול רם ונישא: מי זה הצדיק הזה?
הסתיים הקידוש, בעל הבית קם לקראתו והושיט יד ל'שלום עליכם': "מסתמא אתה תלמיד חכם!".
"אני 'עם הארץ' גדול!".
"לא יכול להיות!".
"לא קריתי ולא שניתי, הנני כלי ריק".
"אם כן למה אתה כאן? האם לא אמרו לך, כי אצלי בבית אוכלים רק 'לומדים'?!".
שקט השתרר. רבי זושא השפיל את עיניו בדממה.
"שמע, קשה לי להאמין עד כדי כך" – אמר לו בעל הבית – "יש לי הצעה, גם אם אינך תלמיד חכם: די לי אם תגיד איזה חידוש, ומה שתגיד טוב לי".
"אני לא יודע, ואיך אתה יכול לבקש דבר שאיני יכול? מה אתה רוצה ממני?"
"בכל זאת תאמר משהו!".
"לא יודע כלום".
"במשך השנים בוודאי שמעת משהו דברי תורה, תאמר בשם אחרים".
"תן לי לחיות…"
נהיתה במקום מהומה.
בעל הבית הציע באדיבות נוספת: "אז תגיד משהו מהחומש".
והוא השיב: "אבל אני לא יודע כלום!".
בעל הבית שמע את הדברים והבין כי אינו יודע מאומה: "אם ככה – אין לי ברירה. קח את הרגליים ו'גיי געזונטערהייט' – לך לחיים ולשלום…".
הבאלעבוסטע שמעה מה קורה ונתקפה בבהלה: "לא אסכים לזרוק מהבית! מהבית שלי לא יזרקו יהודי! אם הגבאי לא היה מביא אותו – ניחא, אבל הוא כבר כאן, לא יזרקו אותו בשום אופן!" – הכריזה הגברת.
מה יעשה בעל הבית? יש לו גדר שאינו מכניס מי שלא לומד, והבאלעבוסטע שלו לא נותנת לסלק אותו – – – נהיה בלאגן.
ניגש אחד האורחים אל רבי זושא ואמר לו: "אתה עושה כאן עגמת נפש גדולה. אל תהיה שוטה! תפתח חומש תגיד משהו וגמרנו".
"מה אתם רוצים מהחיים שלי? נעבעך, אני לא יודע כלום! לא מילה, לא פסוק, כלום, רק להתפלל אני יודע ולומר תהילים!".
"טוב תגיד משהו על תהילים. כי אם אתה לא אומר – אתה מקלקל לנו את כל סעודת השבת!".
מכריז רבי זושא: "אתם יודעים מה? אני אגיד משהו על תהילים!".
נהיה שקט: הוא הולך להגיד חידוש על תהילים. בואו נשמע מה ה'עם הארץ' הזה הולך להגיד…
פתח רבי זושא: "יש לי סתירה מההגדה של פסח על תהילים…".
דבר כזה לא שמעו מעולם… היטו אזנם כאפרכסת:
"בהגדה של פסח אומרים 'זכר למקדש כהלל', אם כן זו ראיה מפורשת שהלל היה צדיק. אני לא יודע מי היה הלל, אבל אם לא היה צדיק לא היו עושים לו זכר… מסתמא היה צדיק".
"בסדר, היה צדיק, אם כן מה אתה רוצה?" – שאל אחד האורחים.
– "יש לי סתירה – בתהלים כתוב מפורש 'כי הלל רשע' (תהילים י). אם כן מה באמת הוא היה, צדיק או רשע?".
כולם פרצו בצחוק מתגלגל, כזו שאלה גויית לא שמעו מימיהם. ורבי זושא ישב על מקומו ברצינות, עם השאלה שלו.
בעל הבית צחק יותר מכולם. דבר כזה לא שמע מעולם…
לאחר שסיימו לצחוק שאל אחד הנוכחים בקול: "אולי ל'תלמיד חכם' הגדול, יש תירוץ על הקושיה?"…
"נו נו… יש לך תרוץ על הקושיה החזקה הזאת?" – שאלו היושבים את ר' זושא.
– "כן!".
ששש… משתיקים את כולם, הקשיבו.
– "התרוץ: הלל מה'הגדה' הוא ודאי צדיק – והראיה, שאמר קודם לכן 'כל דכפין ייתי וייכול', הוא הכניס לביתו כל אחד, לא רק הללו שלומדים, אם כן הוא באמת צדיק. כוונתו לשם הכנסת אורחים – לשמה.
"אבל הלל שבתהילים, הוא רשע מרושע. מדוע? 'כי הלל רשע על תאוות נפשו – מה שעשה, נעשה רק בשביל הכבוד, בשביל גאוותו. ואם הוא רואה שהאורח לא תלמיד חכם ולא מתאים לכבודו, הוא זורק אותו מהבית"…
כל הצחוק התהפך. בעל הבית הבין מה שכולם לא הבינו [ובעיקר, כי לבעל הבית קראו, בשמו הנוסף: הלל]. מיד הביא לאורח בשר ודגים וכל מטעמים, סעודת שבת כראוי.
בעל הבית כבר הבין כי אין מדובר כאן באיש פשוט. לאחר ברכת המזון הלך אחריו בשקט לבית המדרש, התחיל לבכות לו שיסלח לו על מה שעשה, והתנצל כי לא ידע שהוא איש קדוש.
– "אבל יש לי שאלה אליך: איך ידעת שקוראים לי 'הלל?' כולם קוראים לי בשמי האחר. האם יש לך רוח הקודש?".
קרא ר' זושא בתמיהה: "וכי לזושא יש רוח הקודש? זושא, ווי זושא! הרי עשית את העבירה הזו ביום הזה, את העבירה הזו ביום פלוני"… החל לפרט כמה עבירות למיניהן, כאילו על עצמו, אך היו אלו עבירות שבעל הבית עשה – – –
ראה בעל הבית, שהוא יודע בדיוק אלו עבירות הוא עבר. הבין שבאמת יש לו רוח הקודש. בבכי גדול שאל אותו: "רבי, מאי תקנתא?" – אני רוצה תיקון.
– "תיקון – זה לא אני. בשביל תיקון תיסע לרבי – למגיד הגדול ממעזריטש, הוא ייתן לך את התיקון!".
למדנו מכך, שיכול להיות שאדם עושה מעשי חסד ומצוות, אבל הם ל'תאוות נפשו', וזה לא לשמה כלל.
אם מעוניינים לזכות להשראת השכינה, בתוך האדם, יש צורך ב"לשם שמים", כי גם אם חובה לקיים מצוות אף שלא לשמה, כי מתוך שלא לשמה בא לשמה, אבל כדי לזכות להשראת השכינה, זה כבר משהו אחר – לכך יש צורך בעשיה לשם שמים.
(מתוך הגדה של פסח – 'יחי ראובן')