סיפר יהודי שהיה צריך לחתן את בתו ב'ארמונות וולף' באולם הגדול. כידוע, יש שם שני אולמות, האחד גדול יותר מהשני, וכשיש שתי חתונות באותו תאריך עורכים הגרלה, והוא זכה בהגרלה באולם הגדול.
בתו של השני, שזכה באולם הקטן, היתה עצובה מאוד. היא הרגישה ששמחתה לא תהיה שלמה אם חתונתה תתקיים באולם זה. היא ביקשה מאביה שינסה לדבר עם היהודי שזכה באולם הגדול, אולי יסכים לותר, והם יחליפו את האולמות.
"כרחם אב על בנים" – אביה, שראה בצערה, הלך לדבר עם האיש ועם בתו הכלה, שיאותו לוותר להם על האולם הגדול, ולהפתעתו הרבה גם האב וגם הבת אמרו פה אחד, שהם מסכימים לותר!
"מוויתור – לעולם לא מפסידים", אמרו.
הם החליפו ביניהם את האולמות, וכמובן הודיעו על כך להנהלה במשרדי האולם.
יומיים לפני החתונה התקבל טלפון במשרדי ארמונות וולף. על הקו – יהודי מניו יורק: "בעוד יומיים אני מחתן את בני, כאן באמריקה. מנהג קדוש אצלנו, שביום זה אנו תורמים את עלותה של חתונה של נצרך. אני מבקש לתרום את מחירה של החתונה שתתקיים בעוד יומיים באולם בקטן אצלכם, כולל הכל: אולם, אוכל, צלם ותזמורת!"
אותו יהודי שויתר על האולם הגדול, והסכים לערוך את החתונה באולם הקטן – לא שילם פרוטה אחת על כל החתונה!
אכן, מוויתור – לעולם לא מפסידים.
▪
סיפר הגאון רבי חיים קרייסווירטה זצ"ל, רבה של אנטוורפן, מעשה נורא שהיה בדידיה:
לפני המלחמה, בהיותי בחור, למדתי בישיבה שלא היתה לי בה מיטה לשינה. היה עלי ללכת מרחק עצום להגיע לאכסנייה, שם היתה מיטתי. כך נמשך הדבר במשך שנה וחצי. לאחר שנה וחצי נמצאה לי מיטה בסמוך ל'עזרת נשים'. היה זה בשבילי יום חג, יום טוב של ממש! מעתה לא אזדקק לכתת רגליי ולבזבז זמן יקר בכל לילה.
בלילה הראשון, כשהלכתי לישון על מיטתי החדשה, פגשתי בחור סגי נהור, שבור ורצוץ, ששאל אותי היכן אני הולך לישון? ומתוך דבריו הבנתי כי לו אין מיטה לישון…
ריחמתי עליו ונתתי לו את המיטה החדשה שלי, ואני המשכתי לכתת רגלי עד לאכסנייה המרוחקת, שם היתה מיטתי.
המלחמה פרצה. באחד הימים נכנסו הגרמנים לישיבה וטבחו בכל הלומדים ללא רחם. הם תפסו בידיים בחור אחר בחור, ירו בו, וזרקו אותו מהחלון. כשהגיע התור שלי, הסתובבתי לקיר וזעקתי: 'ריבונו של עולם! אתה לבדך יודע כמה קשה היה עלי לוותר על מיטתי לטובת אותו בחור שבור ורצוץ! אנא! בזכות הויתור הזה – רחם עלי, שהנאצי ימ"ש יוותר גם לי'…
כשהנאצי תפס אותי, וכבר כוון את נשקו אליי, התחננתי לפניו שירחם עלי. אך מה זה כבר יכול לעזור? כולם התחננו על נפשם, וזה לא עזר להם במאומה…
והנה, אני, למרבה הפלא, נשאתי חן בעיניו. הוא לחש לי: 'אני יורה על הקיר. תעשה את עצמך נופל מת, ואז אזרוק אותך מהחלון למטה'.
וכך היה, לאחר ש'כאילו' ירה בי והרג אותו, הוא זרק אותי מהחלון, וכך, בחסדי השם יתברך, ניצלתי.
כמה גדול כוחה של הוותרנות!
▪
וכן כותב הרמב"ם בפירוש המשנה למסכת אבות: "וזה נראה לעין, בכל זמן ובכל מקום, שכל מי שיעשה הרעות ויחדש מיני העוול והפחיתויות – הוא עצמו ישיגהו נזק מאותן הרעות גופן אשר חידש. ומי שיתחיל בפועל טוב מן הטובות – תגיע לו תועלת זה הפועל, לפי שהוא ילמד דבר שייעשה לו ולזולתו, ולשון הכתוב בזה חכם מאוד (איוב לד, יא): כי פועל אדם ישלם לו".
אכן, מה שעושה האדם, לעצמו הוא עושה. שבירת המידות, לוותר, לחשוב על הזולת. בסופו של דבר – כותב לנו הרמב"ם – זו ההשקעה הטובה ביותר!
אם אדם פגע בך, הכריז עליך מחלוקת – אזי אם תשכיל לשתוק, להבליג, להתגבר על הנטייה הטבעית להחזיר, תחילה זה נראה קשה ומר, אבל בסופו של דבר יהיה לך זה טוב ומתוק. אך אם חלילה האדם לא יצליח לעמוד בניסיון, הרי שבתחילה זה ייראה לו 'מתוק', אבל בסופו של דבר יהיה זה לו רע ומר.
כוח הוותרנות. כי אין אדם שומע לי ומפסיד.
(ע"פ 'הנני בידך')