* בכל מקום או מצב שבהם אסור להרהר בדברי קדוּשה, כגון ב'בית הכסא', אסור להרהר גם בחכמת הדקדוק של לשון הקודש, משום שיסודות חכמה זו מושתתים כולם על מילות התנ"ך, והעוסק בה יבוא להרהר בהן.
* בכל מקום או מצב שבהם אסור לדבר דברי קדוּשה, אסור להזכיר אף אחד משמות השי"ת, כגון שֵׁם הוי"ה ושֵׁם אלקים; וכן אסור להזכיר בהם את הכינוי העיקרי לשם השי"ת בכל שפה שהיא.
* מותר להיכנס ל'בית הכסא' באמצע פלפול או דיון הלכתי, הגם שאסור להרהר שם בדברי תורה, משום שגם אם לא יצליח להסיח את דעתו מדברי תורה – הריהו 'אנוס'.
* ראובן העומד במקום או במצב שאסור לעסוק בו בדברי קדוּשה, ורואה את שמעון עובר על איסור – עליו לומר לו שאסור לעשות כך. ואם שמעון אינו מבין, או שאינו מקבל את הדברים – מוטל על ראובן לפרט לו את כל חלקי האיסור, ולהסביר לו את חומרת האיסור.
* אדם שעוסק תדיר בדברים שיש בהם ריח רע שחלים עליו דיני ההרחקה בשעת העיסוק בדברי קדוּשה – חייב בדיני ההרחקה, גם אם הוא עצמו התרגל לריח, ואין דעתו קצה בו.
* כלי חרס או עץ המיועד להכלת צוֹאה ו'מי רגלַים' בלבד, חלים עליו מדאורייתא דיני ההרחקה בשעת העיסוק בדברי קדוּשה; גם בשעה שהוא נקי.
* כלי זכוכית או מתכת המיועד להכלת צוֹאה ו'מֵי רגלַים', בשעה שהוא נקי ולא נודף ממנו ריח רע, לא חלים עליו דיני ההרחקה לפני העיסוק בדברי קדוּשה.
* הנמצא בחדר שיש בו דְבַר מיאוס שאסור לעסוק בדברי קדוּשה בסביבתו, ובינו לבין האדם מפרידה מחיצה בגובה עשרה טפחים וברוחב ארבעה טפחים – אם מדובר בדבר מיאוס שאיסורו מדרבנן, מותר לו לעסוק בדברי קדושה מול המחיצה, ובתנאי שאינו רואה את דבר המיאוס.
* 'הגעלה' מועילה לכלי מתכות, עץ ואבן, אך אינה מועילה לכלֵי חרס. וכלי זכוכית – לדעת השולחן ערוך, כשרים גם ללא הגעלה, ודי בניקויָם בלבד; ולדעת הרמ"א, דינם ככלי חרס.
טהרת הגוף לתפילה ולדברי תורה
* עזרא הסופר תיקן ש'בעל קרי' לא יקרא קריאת שמע, לא יתפלל, ולא ילמד תורה, עד שיטבול בארבעים סאה מים. ברבות הימים ביטלו תקנה זו, מסיבות שונות, אך היו שהמשיכו לקיימה. ובימינו, שהמקוואות מצויים וזמינים בכל מקום, ראוי מאוד לקיים את התקנה כבראשונה; אבל אסור לבטל את מצוַת קריאת שמע בזמנהּ, או תפילה בזמנהּ, לצורך הטבילה.
* מי שאינו יכול לטבול 'טבילת עזרא', או שהטבילה קשה עליו – יכול להיטהר בשפיכת תשעה 'קַבִּין' מים על גופו, בשפיכה רצופה, מתוך שלושה כלים לכל היותר.
* אשה בימי טומאה חייבת בתפילה ובכל הברכות אף בימי טומאה. ומותר לה להיכנס לבית הכנסת, ולנגוע בספרי קודש, אך לא תסתכל על ספר התורה בשעת הגבהתו. וכן לא תיכנס לבית הקברות, ויש להחמיר בכך אף בקבר יחיד; ובשעת הצורך, תלך לבית הקברות, ותעמוד במרחק של לפחות ארבע אמות מהקברים.
* יש נשים שנהגו שלא להיכנס לבית הקברות במשך כל תקופת עיבורן, משום שהן מצַפות שבמהרה יבנה המקדש, ויֵלדו את ילדיהן בטהרה לצורך שאיבת המים לצורך אפר 'פרה אדומה'.