הרבה תורה יש בדורנו. הרבה מאוד. אלפי-אלפי לומדים ממלאים את בתי המדרשות בכל אתר ואתר, מה שלא היה בעבר. ברם, בקטע זה ביקשנו להתייחס – בעצתו של ת״ח מפורסם, שאף כתב לנו את הדברים במסמך מפורט בכתב-ידו – לבעיה המקננת בלב חלק מהלומדים, שלמרות שהם מבינים ויודעים, מאמינים ובוטחים בגודל ערכה של התורה ובגודל שכרה, קשה להם לחזור על לימודם.
דהיינו כך: לימוד של קטעים חדשים גורם להם שמחה רבתי, והם עושים זאת בחשק רב, ואף מחדשים בלימודם ׳חבורות׳ שלמות. אבל כשמגיעים אל ענין החזרה, כאן הם ׳נתקעים׳. לא נמנה כאן את הסיבות לכך, אבל ברור שהדבר קשור גם למצב שבו נמצאים לומדי התורה בדורנו, על כל מה שכרוך בכך, ולא נפרט יתר על המידה. מי שאכן ׳נתקע׳ בעניין החזרה, יודע טוב-טוב על מה אנחנו מדברים. וכיון שכך, אין הם זוכרים אה מה שלמדו, וברור שזה מונע מהם את חשק-הלימוד בכלל. כי אדם שאינו זוכר את מה שלמד, וכששואלים אותו הוא אינו יודע להשיב, כל זה מביא אותו לחוסר-שמחה בעצם הלימוד.
יתירה מזאת: גם הם יודעים את דברי חז״ל שכאשר יעמוד אדם לדינו, לאחר 120 שנותיו, ישאלו אותו בבית דין של מעלה על מה שלמד, ׳והרי אם אין אנחנו חוזרים על לימודנו, אנחנו שוכחים הכל, וכל פעם כאשר אנחנו לומדים סוגיה שלמדנו בעבר, היא נחשבת בעינינו כדבר חדש לגמרי, ומה נענה ביום הדין?'
המחשבות הללו אינן מביאות אותם לשמחה, כמובן, ואז הם באים ושואלים – כותב לנו הת״ח – מה אנחנו צריכים לעשות? דהיינו, שמדובר בלומדי תורה שבמציאות (כן, זאת המציאות, שעליה אין עוררין!) הם אינם מסוגלים לחזור על לימודם בקביעות, כלומר שאין להם די כוח וחשק לעשות זאת, ואם יתאמצו בכל זאת לחזור, זה ייקח מהם את יתרת-החשק שיש להם בהתקדמות בלימוד. הת״ח מוסיף ומציין שמי שמצוי בעניינים, יודע שמדובר בלומדים רבים, והשאלה היא כיצד ניתן לעודדם שימשיכו בלימודם, ויעשו מה שהם כן מסוגלים לעשות, וילמדו איפה שכן יש להם חשק.
במכתבו מציין הת״ח, כהוראה עקרונית, שבוודאי הם צריכים להמשיך ללמוד. ובעניין החזרה יש לומר להם שלא באים אליהם בטענות, וזו האמת. גם על כך נאמר שאין הקב״ה בא בטרוניא עם בריותיו.
כדי לשכנע אותם שזו היא האמת מספר הת״ח סיפור שאינו-ידוע על הגאון רבי ישראל גוסטמן זצ״ל, שכבר בגיל 18 כיהן כדיין בבית דינו של הגאון רבי חיים עוזר זצ״ל. רבי ישראל התפרסם ברבות הימים כאחד מגדולי מרביצי התורה בדורנו, וכמי שמי-הדבש של תורתנו הקדושה נראו תדיר בשפתותיו.
אביו של הרב גוסטמן היה סוחר, ונסע ממדינה למדינה, ובדרכו היה נכנס מדי פעם למרן החפץ חיים בראדין כדי להתייעץ עימו בשאלות שעלו על הפרק. הבן, שהיה ילד קטן לפני גיל בר מצוה, נודע כמתמיד עצום, ולא מש מלימוד התורה יומם ולילה. עד כדי כך שכאשר האבא היה מציע לו להצטרף איתו לנסיעה לחפץ חיים, סירב הילד בטענה ש…חבל לו על הזמן. באותן שעות שאסע עימך, אני יכול להספיק ללמוד עוד כך וכך דפים, אמר. והאבא, כמובן, לא לחץ.
פעם, כאשר שוב הציע לו אביו לנסוע לח״ח, הביע הילד את הסכמתו. האב המופתע התעניין על מה ולמה הוא רוצה לנסוע, והילד השיב שהוא רוצה לשאול משהו את החפץ חיים. כשהגיעו, שאל הילד ישראל גוסטמן כדלהלן. אני רוצה ללמוד את כל הש״ס, ולדעה אתהו היטב. בימים אלה הגעתי בלימודי לפרק ״בית כור״, הפרק השביעי במסכת בבא בתרא. בפרק זה בדף ק״ג ב׳ נתקלתי ברשב״ם ארוך המסביר – בדרך מתמטית – חשבון מסוים שמביאה הגמרא.
והנה, ממשיך הילד ואומר, כל דבר שאני לומד בגמרא יש לו נפקא-מינה גם לסוגיות אחרות, שכן כידוע חז״ל מקצרים במקום אחד ומאריכים במקום שני, וכיו״ב, ולכן כל דבר שאני לומד, יחזור על עצמו בש״ס עוד פעמים אחרות, ואז גם יש סיכוי שאזכור אותו טוב יותר, כיון שאלמד אותו כמה פעמים. אבל הקטע ההוא ברשב״ם אינו חוזר על עצמו פעם נוספה בש״ס (הידיעה על הנושא עצמו חשובה, אבל לא החשבון, שהוא אקט מתמטי גרידא), ואם כן – כיון שאלמד אותו רק פעם אחת, הרי אשכח את דבריו – שמא עדיף לדלג אותו, כדי ללמוד דברים אחרים, שעליהם כן אחזור שוב ושוב ברחבי הש״ס, חזרה ישירה או עקיפה? – כך שאל הילד את החפץ חיים.
השיב הח״ח: שכחה איננה מחיקה! כל דבר שנכנס למוחו של האדם, נקבע שם לנצח, ואינו יוצא. אלא, שנושאים שהאדם חוזר עליהם כל הזמן, הם ׳זמינים׳ יותר בזכרונו, והדברים שלא חוזרים עליהם הם ׳מכוסים׳, או בהגדרה אחרת: הם נכנסים לתאים עמוקים יותר במוח, בהם לא משתמשים באופן קבוע. אבל שום דבר לא נמחק. כלום. כלום ממש. הכל נשאר במוח. ולכן, פנה הח״ח אל הילד ואמר לו, אם אתה רוצה לדעת את כל הש״ס, אתה כן צריך ללמוד את הרשב״ם הזה, ואל תדאג – גם אם אינך חוזר תדיר על דבריו, שום דבר לא נמחק, וכשתגיע אחרי 120 שנותיך לעולם העליון יכריזו עליך שאתה יודע את כל הש״ס, ולפתע ייצאו ויגיחו גם דברי הרשב״ם מהכיסוי שלהם, ויתגלו לך במלוא-זוהרם, כי הם היו נתונים בתוך המוח, אלא שהיו מכוסים, וכנ״ל.
ואלה הדברים שצריך לומר ללומדים הללו שאינם מסוגלים, בשלב זה, לחזור על תלמודם. אל תחשבו שמה שאתם לומדים נשכח מכם, וכאילו לא היה. לא ולא. הכל נשאר במוחכם, אלא שהדברים ׳מכוסים׳, וכשתגיעו לאחר 120 שנותיכם לבית דין של מעלה, ייצאו גם הדברים הללו ויאירו לכם כזוהר הרקיע. ולכן, כדאי וכדאי להמשיך וללמוד, לעבור על עוד דף ועוד דף, עוד רש״י ועוד תוספות, ולא להישבר.
נציין כאן גם אה מה ששמענו מכמה משגיחים וותיקים שאמרו שאי אפשר לחזור על הלימוד מתוך כפיה. כשאדם אוהב דבר-מה, וחושק בו, הוא יחזור עליו ממילא. לא יצטרכו ׳לעמוד לו על הראש׳ כדי לעשות זאת. בדורות הקודמים, שאהבת התורה היתה מצויה בתוך ליבם פנימה, גם ענין החזרה לא היה קשה כל-כך. אבל בדורנו, שחשקה התורה האמיתית אינה דבר מצוי, ורק מתי-מספר מבין הלומדים הגיעו לדרגה זו, החזרה נעשתה דבר קשה עד מאוד. כי אדם לא יכול לחזור על דבר שאין לו כל-כך משיכה אליו.
המסקנה היא, שאם שינון הלימוד הוא דבר קשה, אין על כך תביעה כה גדולה מן השמים כפי שהיתה בדורות הקודמים, שהרי אין הקב״ה בא בטרוניא עם בריותיו. ברור כשמש, ואין צריך לומר זאת כלל, שמי שיש לו חשק לחזור, צריך לעשות זאת; אבל אלה שלא הגיעו למדרגה זו, אינם צריכים ליפול ברוחם. בוודאי שצריך לעשות את כל מה שניתן לעשות, ולנקוט ביוזמות כאלו ואחרות כדי להצליח לחזור על הלימוד. אבל הדברים הנ״ל מיועדים לאלה שכבר ניסו וניסו, ולא הצליחו.
(קול ברמה, בטאונה של רמת אלחנן, בעריכת הרב משה מיכאל צורן)