הרב ישראל ליוש
"אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם בְּנֵי רְאוּבֵן… חֲנוֹךְ וּפַלּוּא… וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי לֵוִי לְתֹלְדֹתָם גֵּרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי…" (ו יד, טז)
השל"ה הקדוש עומד על שינוי הלשון: אצל בני לוי מציינת התורה כי אלו הם שמותם "ואלה שמות", ואילו אצל ראובן התורה לא מציינת שאלו שמותם, אלא מיד מפרטת את השמות "חנוך ופלוא".
אלא מבאר השל"ה, שהתורה רצתה להדגיש את מעלתו של לוי, שאף שלא נשתעבד בשעבוד מצרים ולא סבל מצרותם, מכל מקום היה דואג ומצר בצרתם של אחיו, בני ישראל שנאנקו תחת עול מצרים. ולא זו בלבד, אלא אף קרא את שמות בניו ע"ש הגלות: גרשון, על כי גרים היו בארץ לא להם. קהת, ע"ש ששיניהם קהות, ומררי, ע"ש "וימררו את חייהם בעבודה קשה".
יסוד נעלה זה רצתה התורה להעביר, בהדגשתה כי אלו הם שמות בני לוי – חובתו של כל יהודי ויהודי לצור בצרת אחיו ולהרגיש בחסרונם, אף כי ה' היטיב עמו והוא אינו נכלל בצרה זו.
***
אשתו של מרן ה'חפץ חיים' זי"ע סיפרה, שבזמן מלחמת העולם הראשונה, ראתה באחד הלילות שבעלה מרן ה'חפץ חיים' אינו ישן במיטתו, היא חיפשה אותו ומצאה שהוא ישן על ספסל קשה כשידיו תחת לראשו. "מדוע אינך ישן במיטתך?" – שאלה אותו רעייתו – "למה אתה ישן על מצע קשה?".
ה'חפץ חיים' השיב לה בפליאה: "אחיי היהודים נמקים במלחמה, חלקם שוכבים בחפירות מול קו האויב, ואני אשן במיטתי?! איך אוכל לישון על מצע רך וענוג כשאחיי כה סובלים?!"…
***
כך גם סופר על הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל: היה זה אחרי השריפה הגדולה ב'בריסק', כאשר חלק גדול מתושבי העיירה איבדו את קורת ביתם. רבי חיים לא ישן על מיטתו, אלא על הרצפה בפרוזדור המשופע של בית הכנסת, וכל הפצרותיהם של בני משפחתו שיבוא לישון על מיטתו בביתו, לא הועילו. הוא הסביר: "איך אוכל לישון על מיטה נוחה וטובה, כאשר לחלק מאחיי, תושבי בריסק, אין קורת גג להניח את ראשם?"…
***
מידותיו אלו של רבי חיים לא צמחו מן ההפקר, הוא למד אותן בבית אביו הגדול, מרן ה'בית הלוי' זי"ע, והוא ניחן בהן כבר כאשר היה ילד צעיר:
לא אחת היה נותן רבי יוסף דב את הלחם שאמו הכינה לו לארוחת צהריים, לילד אחר בן עניים, שאמו לא שלחה לו אוכל. ברחמיו הגדולים, היה נותן להם הרגשה כאילו הם עושים עמו חסד שאוכלים את ארוחתו, כי אם הם לא יאכלו והוא יחזיר את הלחם לבית, אמו תכעס עליו והיא תנזוף בו על שלא גמר את הארוחה. כך אכלו בני העניים את ארוחתו בהרגשה טובה ונעימה.
פעם ראתה אמו איך הוא נותן את לחמו שהכינה עבורו לילד אחר, והיא שאלה אותו על פשר הדבר, והוא השיב לה: "אמא, בבוקר אכלתי לשובע, והרי גם בערב תתני לי לאכול, בעזרת השם, ארוחה דשנה ומשביעה, ועוד תגערי בי שאיני גומר אותה… הילד שקיבל ממני את ארוחת הצהריים שלי – לא אכל בבוקר ואף בערב לא יאכל, כל מאכלו הוא חצי פרוסת לחם וחצי מלפפון שאמא שלו נתנה לו…"
האם התעקשה: "אבל אם תתן לו את ארוחת הצהריים שלו, הרי תהיה רעב עד הערב…!"
נטל רבי יושע בער את ציציותיו בידו, ואמר בהתרגשות: "אני נשבע בציצית שלי, שאם אני רואה ילד רעב אוכל את ארוחתי, אני שבע כאילו אכלתי בעצמי…"
***
המידות הללו, והנשיאה בעול עם הזולת, עברו מדור לדור, אף למרן הגרי"ז זצ"ל: היה זה כאשר ישב על כס הרבנות בבריסק. יהודי מתושבי העיר, סוחר בדים, נתפס בעוון העלמת מס. העונש שהיה צפוי להיגזר עליו היה גלות בת שנים רבות בסיביר.
מיד כאשר שמע על כך הבריסקער-רב, הוא קרא אליו עורך דין, וסיפר לו כי הוא עצמו נתפס בעוון חמור של העלמת מס, וכי צפוי לו עונש חמור מאוד.
עורך הדין, אף שלא נמנה על שומרי המצוות, נחרד מאוד, והוא לחש באזני הרב כי העצה היחידה היא, שהוא ינצל את האמון הרב שרוחשים לו במסדרונות בית המשפט, יכנס לארכיון ויעלים את התיק, אף שסכנה גדולה היא, אבל לכבוד הרב ולהצלתו מוכן הוא להסתכן ולמסור את נפשו.
עתה, גילה לו הרב שלא הוא העומד לדין, אלא אדם אחר מהעיירה, והתיר לעצמו לשנות בסיפור כדי שעורך הדין יתאמץ למצוא עצה טובה למצוקתו של היהודי.
כמובן, כאשר שמע עורך הדין שלא מדובר בכבוד הרב, סירב מיד לסכן את עצמו כל כך, אך הבריסקער-רב לא הניח לו, ובמשך שעה ארוכה שכנע אותו כי צרתו של היהודי ההוא היא צרתו הפרטית, כי כך טבעו לצור את צרתו של כל יהודי, והצלתו של הנידון היא הצלתו הפרטית ממש.
הדברים שיצאו מלבו הרחום של הרב, נכנסו אל לב עורך הדין, והוא הסכים לבצע את הפעולה המסוכנת, אך התנה שהרב יברך אותו, ויבטיח לו שחלילה לא ייתפס ולא יאונה לו כל רע. הבריסקער-רב הבטיח, ועורך הדין יצא אל הפעולה הנועזת, שבסופה התיק נגנז והמשפט כלל לא התקיים.