"המלאך הגואל… יברך את הנערים" (מח טז)
סוד השפעתו הגדולה של רבי משה בחינוך התלמידים גנוז היה בעצם אישיותו. לא הסמכות וכח ההרתעה הם שעמדו לו, אלא בעיקר אישיותו המיוחדת והמופתית.
"הענין של דוגמא אישית" – אמר רבי משה לימים באוזני מחנכים – "אינו רק מה שהתלמידים רואים. אלא אף מה שהמחנך עושה בחדרי חדרים עלול להשפיע על החניך. לחניכים יש חוש-ריח מפותח לזהות את אישיותו של המחנך. בילדים קיים חוש הבחנה המרגיש בין אמת לזיוף; בין היוצא מן הלב לנאמר מן השפה ולחוץ".
רבי משה עמד ב'מבחן' האמור. הרוממות הנפשית, יראת-השמים, הצדקות, האצילות, הענווה והתום ששפעו ממנו – הקרינו לליבותיהם של התלמידים הרבים, והיוו עבורם דוגמא לצורתו של מחנך בישראל.
התלמידים מעידים כי לא ראו אותו אף פעם כועס או מתעצבן. דבר לא הוציא אותו משיווי-משקלו. תמיד שמר על מנוחת-נפש ושלווה. וחרף זאת הנוכחות שלו כמו הטילה משמעת ברזל. היתה מפניו יראת-הכבוד והביטו עליו בהערכה עצומה. גם אם מטבע-הדברים נוצרו מפעם לפעם חיכוכים ואי-הבנות בינו לבינם, כמקובל ביחסי מחנך עם תלמידיו, קיבלו את תוכחתו ומוסריו באהבה ובהבנה.
להפוך בוץ לזהב
ישנו פתגם יהודי שהיה שגור על לשונו של מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל: "ישנם אנשים שמקלקלים והופכים זהב לבלאטע (בוץ), ויש שיודעים שאומנותם להפוך בלאטע לזהב"… רבי משה היה מאותו זן אנשים שידעו להפוך בלאטע לזהב. אמן חינוכי היה, אשר ידע למצוא נתיבות ללב התלמידים. גם כאלו אשר נראו כנחשלים ואפסי-תקוה, העומדים להתדרדר לעמקי פי פחת, היה מוצא בחכמה רבה, באיפוק ובסבלנות – דרכים מקוריות לייצבם אל המסילה חזרה, ולתת להם את התנופה כלפי מעלה בסולם העליה.
מעשה בילד שנדמה כי אפסה כל תקווה לחנכו. הוא היה חלש בלימודים, פרא אדם שידו בכל ויד כל בו. כל המלמדים בת"ת הכירוהו לשלילה ואיש לא היה מוכן עוד להשקיע בו מאמץ כלשהו.
יום אחד נקרא הילד לחדר המנהל. הוא נכנס באדישות, עוטה על פניו את ארשת ההתרסה הרגילה, מהרהר כיצד יענישוהו היום… אך המנהל לא הראה כל סימן של כעס. להיפך: הוא הזמין את הילד לשבת לצידו, ושאל בענין: "במה אתה מוצלח?"
הילד הופתע. מה המנהל רוצה ממנו? הוא שלף את התשובה שהיתה נכונה בעיניו: "בשום דבר". כבר שנים הוא יודע זאת. כולם חושבים כך, אפילו אבא ואמא. מה המנהל רוצה?!
המנהל הביט לתוך עיניו. "אני מתכוון למשהו אחד שאתה יודע לעשות היטב; דבר-מה שאתה מוצלח בו. אולי אתה יודע לשיר?" ההפתעה של הילד גדלה, אך ההימור לא הצליח: "אני בכלל לא יודע לשיר. כשאני שר כולם אומרים לי להפסיק, כי זה הורס להם".
הניסיונות המשיכו: "אתה אוהב לכתוב? סיפורים, שירים?" התשובה היתה קצרה ולקונית: "אני לא כותב כלום. אני שונא לכתוב". "חשבון אתה אוהב"? – צחוק מריר. "שהרב יראה את התעודה. לא קיבלתי ציון בחשבון, כי המלמד אמר שאפס זה לא מספיק".
המנהל לא אמר נואש. "לצייר אתה יודע?" ראשו של הילד התרומם בהיסוס: "מה זאת אומרת יודע? אני לא ממש צייר". היתה זו קרן של תקוה, אלומת אור בקצה המנהרה, והמנהל מיהר להיאחז בה: "אתה אוהב לצייר"? הילד השיב בחיוב. הוא אוהב לצייר, הוא מצייר הרבה, וגם עושה שערי מחברות לאחיות שלו…
יותר מזה לא היה צריך. חיש-מהר הונחו לפני הילד התוהה בלוק ציור גדול וחבילת צבעים חדשה שנשלחו מהמזכירות. בעידוד המנהל, הוא החל לצייר בדייקנות ובתשומת-לב, וכעבור מחצית השעה נחה על השולחן יצירה סבירה של בית עם עץ לצידו. המנהל חייך, כתב על הציור בלורד את שם הצייר, טפח על שכם הילד בעידוד ופטרו לשלום. הילד תלה במנהל המוזר מבט נבוך אחרון, ויצא מן החדר.
הצעד הבא היה להביא את הציור לביתו, ואחת מבנותיו התבקשה לייפות את התמונה מבלי לשנות במאומה את עקרונות. אחר-כך התקשר לאיש התחזוקה, שהתבקש לקנות לציור מסגרת גדולה ותואמת, ולתלותה במקום מרכזי בבנין הת"ת. כאשר הגיע הילד למחרת, הוא לא האמין למראה עיניו. היה זה חזון אחרית הימים: שמו שלו, הילד המופרע והבטלן ביותר שידע הת"ת מעודו, הונצח על קיר הכניסה!
הילד עמד על מקומו הלום רעם באמצע המסדרון ההומה. דקות ארוכות הוא התבונן בשתיקה בציור הממוסגר, ואז רץ לחדר המנהל, נכנס בלי לדפוק וקרא בקול ובהתלהבות: "הרב! הרב! תראה תלו את התמונה!"…
סופו של המעשה בלתי-יאמן. מאותו היום חל שינוי בגישתו של הילד לחיים. אט-אט הוא חדל להציק לחברים ולהתחצף למחנכים, ועם הזמן אף החל להשקיע יותר בלימודים. ברגע בו הוכיחו לו שיש לו ערך יחודי, כל כוחות הטוב החבויים בנפשו התעוררו לחיים והחלו לפעול את פעולתם!
סיפור זה אמנם קיצוני ויוצא-דופן, אך יש בו כדי ללמד שק"ו במקרים 'קלים' יותר השכיל רבי משה לרומם תלמיד בעיני עצמו, לתת לו תחושת חשיבות והרגשה שהוא שווה ומוצלח. בדרך זו הוא עורר את כוחותיו ורצונו להמשיך ולהתקדם.
רבי משה השכיל לנצל כל מקרה ומאורע אקטואליים על-מנת לחנך את תלמידיו להתייחס למקרי החיים בהשקפה תורנית
בשנות הששים התקיימה תחרות בין המעצמות מי תגיע ראשונה לירח. בשנת תשכ"ט, נחתה לראשונה חללית אמריקאית על הירח והעולם רעש וגעש. אך הרב טורק כדרכו, בדרשה להורים בסיום מבחן פומבי, דימה את ההישג לבניית מגדל בבל שהוקם במטרה להשתלט על כל העולם מלמעלה. לא רק לתלמידים השפיע אמת והכוונה נכונה, גם בפני ההורים לא היסס לומר דברים מעין אלו.
מצד שני, האדיר רבי משה ורומם את המאורע, כאשר היה בו צד חיובי.
האסטרונאוט שהוביל את הקבוצה הראשונה שנחתה על הירח, היה גוי אמיץ ביותר ואינטליגנט במיוחד. כנראה היה רחוק מאמונה, אפילו כזו של גוי, אולם כאשר הנחית את כף רגלו על פני הירח לראשונה בהיסטוריה, כשמליונים צפו בו, אמר לפתע את מזמור התהלים: 'שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי: עזרי מעם ה' עשה שמים וארץ'.
ההתפעלות מכך בקרב היהדות הנאמנה היתה עצומה! זו היתה הפתעה גמורה. באותם רגעים גדולים שבהם עשה היסטוריה לא היה לו מה לומר לעולם פרט לדברי אמונה…
רבי משה ניצל את ההזדמנות כדי לעורר את התלמידים. הוא אסף את כל ילדי התלמוד-תורה ודבר בפניהם על עניני אמונה, והזכיר כי אפילו אותו גוי כשהגיע לירח נפלטו מפיו דברי אמונה.
אגב, סיפר רבי משה לימים, שבאותו מעמד נעמד לפתע אחד הזאטוטים בגיל חמש-שש וצעק: "א משוגענער" (משוגע)…
הדרשה נעצרה. שקט השתרר בחדר, והתלמידים הפנו באחת את ראשם לכוונו של התלמיד. הביטו בו כתמהים על הזלזול שהפגין כלפי המנהל.
רבי משה, שהיה רגיל להתנהג עם התלמידים במתינות ובחכמה, לא צעק עליו ברבים. הוא רק שאל ברגע: "למי התכונת בתואר הגנאי שהזכרת כעת?"
הילד השיב: "על אותו אסטרונאוט שעלה לירח!"
"מדוע הוא משוגע"? – התפלא רבי משה לפשר דבריו.
"מה פירוש?" השיב הילד בבטחה, "וכי צריך לעלות לירח כדי להתפעם מהאמונה ולומר 'עזרי מעם ה' עשה שמים וארץ'?! הרי כבר מיום לידתנו מלמדים אותנו את האמונה הזאת!".
רבי משה התפעל מדבריו של הילד שנבעו מלב טהור.
לבנו רבי יעקב שליט"א אמר פעם: אם חס ושלום הייתי כועס עליו באותו הרגע שכולם, כולל אני, חשבנו שהפנה את הביטוי כלפיי, היה יוצא מכשול חמור על ידי… אבל בסייעתא דשמיא נזהרתי בכבודו ודנתי אותו לכף-זכות וזכינו לאמירה של קידוש שם שמים"…
(קטעים מתוך הספר החדש 'לדמותו של מחנך')