יום אחד בבואי הביתה בצבצה מעטפה מתוך תיבת הדואר. שלפתי אותה, על המעטפה התנוסס סמל של משרד ממשלתי: לא פחות ולא יותר, מכתב ממס הכנסה.
התברר כך: בימים ההם כל מי שקיבל דמי לידה מהביטוח לאומי היה צריך להפריש מס כחוק, ואנחנו לא ידענו זאת. הם גילו זאת, עשו חשבון שבע שנים אחורה, ודרשו מאיתנו עתה סכום בן חמש ספרות… שכן במהלך שבע שנים האחרונות זכינו בשש מתנות נפלאות מהבורא, מה שהצטבר לסכום מכובד, כולל ריביות והצמדה וקנסות.
חשבנו שהעולם נופל עלינו. פניתי אליהם והסברתי כי לא ידעתי שאני צריך לשלם מס, אולם נעניתי: "אי ידיעת החוק אינה פוטרת מהעונש. מצטערים, עליכם לשלם הכל מיידית, ולא, ינקטו נגדיכם אמצעים".
התחזקתי, וחיזקתי גם את רעייתי, כי כשם שה' עזרנו עד עתה ימשיך לעזור ולא יעזוב אותנו. ברוך ה' זכינו ב-12 ילדים, ומידי חודש בחודשו הקב"ה דואג לנו, כל חודש והנס שלו. הימים הבאים עברו עלינו בהשתדלות תמידית להתחזק באמונה, מחד מבינים שהכל מונהג מלמעלה ומאידך נמצאים במצב נורא של תביעה כספית גדולה.
ובוקר אחד הגיעה מעטפה סגורה שכיתוב מאיים מקשט את תחתיתה: "בית המשפט". הזמינו אותנו אחר כבוד למשפט, ובית המשפט יכריע האם יהיה הוצל"פ וכדומה. אשתי נחרדה. "אנחנו חייבים עורך דין".
מאיפה יהיה לנו כסף לעורך דין? השבתי.
"אבל אם לא ניקח עורך דין ממילא נצטרך לשלם, והרבה יותר!"
אמרתי לה: אנחנו ניקח את העורך דין הטוב ביותר – ריבונו של עולם. הוא יבוא איתנו. הוא חנן אותנו במשפחה ברוכת ילדים, הוא דאג וימשיך לדאוג לנו". במהלך הזמן שנותר עד המשפט, התכוננו היטב, וכמובן דיברנו הרבה עם 'העורך דין' שבחרנו לעצמנו. שיתפנו גם את הילדים הגדולים, כדי שיתפללו.
יום המשפט הגיע, קמנו מוקדם, התפללנו בכוונה, וביקשנו מה'עורך דין' שילווה אותנו. לקחתי איתי את "הקלסר של השותף השלישי" – זה קלסר שבו אנחנו רושמים את כל הכנסות וההוצאות מידי חודש בחודשו, ואנו קוראים לו "הקלסר של השותף השלישי", בו רשום כמה נותר לנו לשלם, וגם ההכנסות הבלתי צפויות שהקב"ה שולח לנו כדי לכסות את הצטרכויותינו, תחת הכותרת "הכנסות של ניסים". כגון, בחודש אחד שהיה צריך לשלם טיפולי שיניים לכמה ילדים, בדיוק נכנס סכום זהה וכו'.
הגענו למשפט, הדיון היה קצר ותכליתי. נציג התביעה אמר את שלו בקצרה, ההוכחות היו חד משמעיות. מה יש לנאשם לומר להגנתו? פנה אלינו השופט. נעמדתי והסברתי בקצרה שלא ידענו מאומה, וביקשתי להתחשב בנו ולהוריד את הקנסות בלבד.
השופט לא התרשם כלל, ואמר: "אי ידיעת החוק אינה פוטרת מעונש".
אני יודע, אמרתי, אבל בכל זאת אבקש ללכת לפנים משורת הדין. אין לנו יכולות, ויש לנו 12 ילדים, אבקש להתחשב בנו. אנחנו זכינו בשש אוצרות תוך שבע שנים כפי שאתם רואים, ובקושי אנו מצליחים לכסות את הקיים, אין לנו מנין לשלם סכום כזה.
השופט הביט ואמר: "אין לכם, יש לכם, היה לכם להבין זאת ולברר ולשמוע".
ואז באופן ספונטני, בלי תכנון מוקדם, פניתי אליו וביקשתי שיעבור על… "הקלסר של השותף השלישי". השופט סירב: "זה לא מופיע בשורת הממצאים". התחננתי שבכל זאת יעיין בו.
השופט נטל את הקלסר ודפדף בו, ואז ראינו איך מבטו מתחלף משעמום לעניין, ומעניין להפתעה. "באמת אין לכם מהיכן לשלם! אתם פשוט חיים בניסים!" – אמר בהתפעלות.
"נכון", אישרנו בשקט, "אנחנו חיים בניסים".
מאותו רגע השתנה הכל. ה'עורך דין' נכנס לפעולה, והפך את ליבו של השופט. הוא הורה על ביטול הקנסות ההצמדות והעמלות, ואת הקרן פרש למשך שנתיים.
זה היה מדהים ומרגש להיווכח איך השותף השלישי שוב דאג לנו, והפעם כ'עורך דין'.
(הרב יעקב עמר, יביע אומר משפטים תשפ"ב. הובא ע"י הרב פנחס זרביב מכון למעשה. לתגובות ולחומר נוסף [email protected])
