"וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו" (מה, יד)
הבכיה שבכו שני האחים, לא היתה רק בכיה כפשוטם של דברים, בכיה של התרגשות אחרי פרידה של עשרים ושתים שנה, אלא משהו הרבה יותר עמוק, כפי שאומר רש"י, שיוסף בכה "על שתי מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן ליחרב", ואף בנימין בכה בכיה מסוג זה, " על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו להחרב".
על הפסוק הזה אמר פעם האדמו"ר רבי אהרן מבעלזא זצ"ל לאדמו"ר ה"אמרי אמת" מגור זצ"ל: "על החורבן של עצמו לא בוכים… רק על החורבן של השני מותר לבכות".
כדי להבין היטב את כוונתו, צריך להרחיב קצת ברקע של הדברים.
שני האדמו"רים – האדמו"ר מבעלזא והאדמו"ר מגור, איבדו בשואה את מרבית בני המשפחה והחסידים שלהם. בחסידות גור בפולין שלפני השואה היו רבבות חסידים. גם בעלזא בגליציה היתה חסידות ענק. ובזמן השואה הנוראה, תשעים אחוז מחסידי גור נעקדו על קידוש השם, וחסידות בעלזא נמחקה לגמרי. גם המשפחות של האדמו"רים נהרסו – בנו של האדמו"ר בעלזא נרצח בידיו, ואחריו לא נשארו לו צאצאים, וגם האדמו"ר מגור איבד כמה וכמה מבניו הגאונים והקדושים, וכן נכדים.
שני האדמו"רים הגדולים הללו, ניצלו בעצמם מציפורניה של החיה הנאצית שרדפה אחריהם ורצתה להרע להם. הם היו מאד מבוקשים. הנאצים, צאצאי עמלק, צמאו לדמם של גדולי התורה והטהרה באופן מיוחד. היה להם ענין מיוחד לתפוס אותם, כדי למוטט ולהרוס את היהדות עד היסוד, ושלא תהיה לה שום תקומה בעתיד. הם פרסמו את תמונותיהם של "המבוקשים" בכל רחבי אירופה, מתוך כוונה לתפוס אותם ולהרגם. רק בנסי ניסים הם ניצלו, ועלה בידם לברוח מגיא ההריגה.
ובבואם לארץ ישראל, הגיעו האדמו"רים מבעלזא ומגור שבורים ורצוצים, אבל נחושים ובטוחים בסייעתא דשמיא לשקם את חצרותיהם ולבנותן מחדש. וכשהם נפגשו אחרי המלחמה בארץ ישראל, שאל האדמו"ר רבי אהרן מבעלזא את האדמו"ר מגור: כשנפגשו יוסף ובנימין, למה כל אחד בכה על המקדש של השני – יוסף בכה על המקדש של בנימין, ובנימין בכה על של יוסף, למה לא בכה כל אחד על של עצמו?
אלא, אמר רבי אהרן זצ"ל: על החורבן של עצמו לא בוכים, אלא מתחילים לבנות. לא שוקעים במה שהיה בעבר, אין בזה שום תועלת. רק על החורבן של השני מותר לבכות. אך במה שנוגע אליך – לא בוכים על העבר אלא בונים את העתיד.
זה באמת היה הכח שלהם, שקמו ובנו והקימו את הכל מחדש, וכפי שאנו רואים את חצרותיהם שוקקות החיים על רבבות החסידים, כן ירבו.
וישנן דוגמאות נוספות לכך: הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן, הרב מפוניבז' זצ"ל, איבד את רעייתו ושלושה מילדיו, והגיע ארצה רק עם בנו, רבי אברהם. באירופה הוא איבד קהילה שלמה על ישיבותיה ומוסדותיה – הכל עלה בלהבות, ולכאן, לארץ ישראל הוא הגיע בגיל ששים, ומיד החל לבנות הכל מחדש.
באותם ימים עלה הרב מפוניבז' על הגבעה שכיום מתנוססת עליה לתפארה הישיבה, ואמר: "פה יקום בנין של ישיבה שילמדו בה חמש מאות בחורים". דבריו, שנאמרו עוד באמצע המלחמה, התקבלו בפקפוק רב על ידי המתכנסים שם, והיו מהם שאמרו כי כנראה המלחמה השפיעה עליו… חמש מאות בחורים לא היו אז בכל עולם התורה.
אולם ברבות הימים חזונו קם והתגשם הרבה מעבר למה שהוא עצמו ציפה, כי גם הוא לא בכה על מה שהיה, אלא מיד החל לשקם ולבנות את העתיד.
וכך גם היה עם הרב מבריסק זצ"ל. הוא איבד את אשתו ומחצית מבני משפחתו, והגיע ארצה עם בניו, שבורים ורצוצים מהמלחמה והדרך. אולם הוא לא עסק בבכיות על העבר, אלא מיד פתח בשיקום ובבנין העתיד.
גם האדמו"ר רבי יואל מסאטמר זצ"ל, היה אוד מוצל מאש. בניסי ניסים הוא ניצל, וראו איזו ממלכה הוא בנה. הרבי מקלויזנבורג איבד את כל משפחתו בשואה והגיעה ארצה אחרי שעבר שבעה מדורי גהינום, וכאן הוא בנה משפחה לתפארת וחסידות משגשגת. הסיבה לכך שהם לא בכו על העבר אלא התעסקו בבנין העתיד.
היסוד הזה של הרבי מבעלזא הוא יסוד יקר וחשוב, וחייב לשמש לכל אחד ואחד בחיים של עצמו. על החורבן שלך לא בוכים. אל תעסוק בעבר, בנה את העתיד. רק על החורבן של השני בוכים.
(רבי אליהו דיסקין שליט"א – נאה דורש)