סיפור נפלא מופיע בספרו של הרב יעקב משה קנר שליט"א – 'אגרת לידיד', אותו שמע מידיד נעורים, שהמעשה אירע עם אביו ז"ל.
איש אציל נפש גר במונטריאל בשם ר' נחום פישר ז"ל. סוחר ידוע היה ובעל צדקה וחסד בצורה נדירה. עסקו של ר' נחום היה בכלי קריסטל. מדי פעם היה ר' נחום נוסע לבִּירות העולם ל'ירידים', לתערוכות ענק של כלים כגון אלה. קונים מכל רחבי תבל היו עוברים דרך ביתנים שונים שנערכו בטוב טעם בדוגמאות מרהיבות עין, בכדי לבחור ולהזמין את התוצרת למסחרם.
באחד הירידים בהם השתתף, יום אחד נשמע פתאום קול נפץ עז לא רחוק מהביתן שלו. מיד נודע לו שזה קרה בתחומו של המתחרה שלו באותו עסק, אף הוא יהודי ממונטריאל שייבא ומכר כלי קריסטל דומים. משהו קרה עם ארון התצוגה וכל כלי הבדולח שנערכו על מדפיו, החליקו, נפלו והתנפצו לרסיסים אחד אחד…
וכך סיפר לי הבן ר' ברוך אהרן הי"ו שעמד שם: "פני אבא החוירו אז… הוא הצטער אז עד עומק נפשו על פרנסתו של יהודי זה. הוא הביע זאת בכאב: מה יהיה עכשיו אתו? איך יזמינו עכשיו הלקוחות את תוצרתו? הרי יהודי זה נסע במיוחד לכאן לשם כך. הוא ערך את התצוגה בעמל רב ועכשיו נשאר עם גל של רסיסים. שברים על הרצפה ושברון לב".
ר' נחום התעשת כהרף עין. הוא התחיל להאיץ כעת במי שעבד אז עמו, יהודי ת"ח מופלג בשם הרב אברהם מייזלס שליט"א. "נעביר נא מיד דוגמאות מכאן לשם ונסדר תיכף ליהודי זה, ארון חדש עם כלים נאים משלנו: קערות כוסות וגביעים, צלוחיות, עציצים ומגשים. מיד! מיד! מבלי לאבד רגע. הרי 'קונים' באים לכאן מכל עבר. פרנסתו של יהודי עומדת לפני הפסד חלילה. אנא נזדרז. מהרו, אוצו, חושו". כך הזעיק ר' נחום את אשר עמו. "נישא ונעביר לשם כלים מה שיותר!". וכך עבדו ר' נחום ויבלח"א ר' אברהם ועוזריהם, במשך כשעתיים לעזור למתחרה. כמחצית הסחורה עברה לשם וגם מדפים הותקנו, עד שחזר הכל כפי שהיה…
והוא ר' נחום ה"מתחרה", עזב את הביתן שלו. והוא עומד עליהם וסוחב עמהם, כלים גדולים וקטנים נהדרים למראה. ולא כלים ריקים היו שם, כי אם מלאים על גדותיהם בחמלה יהודית צרופה…
ובשמים ממעל, וודאי עורר הדבר 'רעש'… הוי! מַלְאֲכֵי רַחֲמִים מִמְּעוֹנָתוֹ, אָז הֵחֵלּוּ לִבְנוֹתוֹ… מתוך שברי זכוכית אלה נבנתה אבן יקרה מאד. אבן חן זוהרת ברחמים גדולים שובצה בבנין בית המקדש השלישי, אבן מקדש שייצר איש יהודי 'מתחרה' לרעהו, מתוך אהבה ואחוה וזריזות לוהטת…
וכדבריו המרגשים של הרה"ק מרופשיץ זי"ע: "יש בונה ביום אחד שורה שלימה, ויש מניח לבֵינה אחת, כן בונה האדם מישראל שעובד ה' בכל יום, עד שיהיה נבנה בשלימות במהרה בימינו… ואי אפשר לשער גודל מעלת קדושת ירושלים ובית המקדש, שלעתיד שיהיה בלי שיעור וערך, ומכל שורה ושורה של הבנין ומכל לבינה ולבינה, יתנוצץ ויאיר אור המצוה שנבנה על ידי זה…" [זרע קודש פ' תצא, וראה שפ"א דברים תרל"ד].
התקשרתי בשעת כתיבה זו להרב מייזלס, מחבר ספרים חשובים שהנני מכירו זה שנים, לברר את פרטי המעשה לאישורם. הוא היה אז 'עמו במלאכתו' ממש במשך השעתיים האלה. שאלתי אותו מה היתה תגובתו אז על התנהגות ר' נחום. "אני התפעלתי ממנו כל יום מחדש". אמר לי. כנראה שזו לא היה האבן היחידה שקבע במקדש העתיד… הוי! ישראל עם קדוש! מה יקרו 'בעלי הבתים' שלך!
עוד סיפר לי בנו של ר' נחום הנ"ל, מן התקופה שעל מסחר אביו עברו קשיים עצומים ל"ע. הם נסעו אז פעם לניו יורק. בנסיעתם התלווה אליהם יהודי ממכירי אביו. יהודי זה ידע על מועקותיו של ר' נחום ולכן הזכיר בשיחתו, שגם עליו עוברים זמנים לא קלים בעסקיו. הוא חשב שבזה יקל קצת על לבו של ר' נחום. אלא שלא ידע האיש שבזה פעל ממש את ההיפך… בנו שהה עם אביו אותו הלילה בניו יורק. ר' נחום נפל למשכב מצער ולא עצם עין כל הלילה. הוא נאנח שוב ושוב בגלל סבלו של חבירו, שבאמת היה קל הרבה יותר ממה שעבר על עצמו אז.
וכך מסביר הרה"ק רבי יחזקאל מקוזמיר זי"ע, מה שנאמר בגמרא [מגילה ט"ז:] שהשבטים הקדושים בכו איש על צוארי אחיו כשידעו על חורבנות משכן שילה ובתי המקדש – כי "התיקון לשנאת חנם היא אהבת חנם, היינו אהבה אמיתית שיכאב לו צערו של חבירו יותר מצערו, זהו שהיה בוכה כל אחד על המקדש של אחיו, לא על המקדש שבחלקו…". [דברי ישראל].
(הובא בגיליון 'כולנו יודעי שמך')