"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו" (מה, ג)
אני רגיל תמיד לספר: למד אתי בכולל אברך יקר, והוא סיפר לי שאביו, שנולד בגרמניה, חלה בגיל שמונה במחלת ילדים מדבקת, אדֶמֶת, והיה חשש שידביק את שאר הילדים שגדלו בבית. לא היתה ברירה אחרת אלא להכניסו לבידוד.
בגרמניה לא היה בית חולים לילדים בו ניתן להכניס ילד לבידוד, ולכן הרופאים החליטו לאשפז אותו במושב זקנים… ראשית, לא שכיח שזקן יידבק במחלת ילדים, וחוץ מזה, לא היה אכפת להם כל כך אם יקרה משהו לזקן, קשיש.
הכניסו את הילד למושב זקנים בו כל הדיירים היו גויים, והילד נכנס לחדר עם שתי מיטות: אחת לו, ובשנייה שכב גוי ישיש, שהופתע לראות את שכנו החדש לחדר: ילד יהודי בן שמונה…
הגוי הזה, יש לציין, היה בעל נפש רגישה. הוא פנה לילד ואמר לו: "אנחנו נִמָצֵא כאן כמה ימים ביחד. האם ברצונך שאספר לך סיפור"? הילד ענה בחיוב.
"ומה דעתך אם אספר לך סיפור מהתנ"ך"? שאל הישיש.
"עוד יותר טוב", השיב הילד.
והגוי החל לספר לילד את הסיפור עם יוסף וְאֶחָיו. הוא היה כל כך בעל רגש, שכשהגיע לקטע שהאחים התנכלו ליוסף להמיתו – הוא הוריד דמעות עד שכל הממחטה שלו הייתה ספוגה במים… כשהגיע לקטע שהם השליכוהו לבור מלא נחשים ועקרבים – כבר לא הספיקה לו הממחטה, והוא נטל מגבת של בית החולים ומילא אותה בדמעות… וככל שהתקדם הסיפור, איך שהם מכרו אותו לאורחת ישמעאלים, והוא הגיע למצרים וגם שם השליכוהו לבית הסוהר – הוא מילא עוד מגבת, ועוד מגבת, בדמעות… התיאור היה כה מוחשי ורגשי עד שהילד ממש נשבר מהסיפור ומהבכיות, ולא ידע את נפשו מרוב צער…
אבל כשהגוי הגיע לקטע בו יוסף התגלה אל אֶחָיו, ואמר להם: "אני יוסף" – הגוי לקח מגבת חדשה, מחה לתוכה את כל הדמעות, והחל לחייך. "אתה רואה?", אמר לילד, "סוף טוב – הכל טוב. יוסף נפגש עם אחיו, המשפחה התאחדה, תוך כדי שהם בוכים זה על צווארי זה, והכל בא על מקומו בשלום. איזה סוף מתוק לכזה סיפור עצוב", סיים הגוי את סיפורו.
אולם כשגדלתי, סיפר אביו של האברך, למדתי שהגוי הזה פשוט רימה אותי! כשלמדתי את דברי חז"ל על פרשת יוסף וְאֶחָיו, לאורך כל הסיפור, כשהתנכלו לו ורצו להורגו, כשהשליכו אותו לבור, כשמכרו אותו, לא כתוב שרבותינו בכו. המקום היחיד בו כתוב שרבותינו בכו הוא דווקא כאשר יוסף מתוודע אליהם ואומר להם: "אני יוסף"!
לאורך כל הסיפור, במקומות שהגוי בכה – רבותינו לא בכו! ודווקא במקום שהגוי החל לחייך – רבותינו החלו לבכות!
כי התורה איננה ספר סיפורים. התורה היא ספר שבא ללמדנו מוסר, ודווקא בפסוק הזה מתחיל המוסר הגדול (מדרש רבה צג, י): "אמר אבא כהן ברדלא: אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה. יוסף, קטנן של שבטים, לא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו – לכשיבוא הקדוש ברוך הוא ויוכיח לכל אחד לפי מה שהוא על אחת כמה וכמה".
כשיוסף, הקטן שבאחים, התוודע לאחיו ואמר להם "אני יוסף" ובזה הוכיח אותם והראה להם שטעו בכל מהלך חייהם בהתייחסותם אליו – פרחה נשמתם! כשיבוא הקב"ה, לעתיד לבוא, ויוכיח לכל אחד את הטעויות שעשה בחייו, לאן יכול היה להגיע, אלו כוחות היו לו שלא ניצל – על אחת כמה וכמה! אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה!
יבוא הקב"ה ויגיד לבן אדם: למה אתה ממהר כל כך בתפילה? לא גמרו 'אלה ברכב ואלה בסוסים' ואתה כבר ברכב בחוץ". הוא ינסה להשיב: 'מה זאת אומרת? מיהרתי לעבודה'… או אז יגידו לו: 'הבה ונראה מה קרה אחרי שברחת… חזרת הביתה, ראית שיש לך עיתון יומי. פתאום היה לך זמן לקרוא את העיתון רבע שעה'…
יבוא הקב"ה ויגיד לבן אדם: 'מדוע לא קמת בבוקר מוקדם לתפילה?' והוא ישיב: 'לא הייתי מסוגל, היה קר בחוץ…'. או אז יגידו לו: 'הבה ונראה. היה לך פעם טיול חורף. בחמש בבוקר כבר זינקת מהמיטה, פתאום אתה כן יכול לקום? פתאום יש לך כוחות?'
בא אדם עני ביקש ממך צדקה. למה לא עזרת לו? – 'לא היה לי כסף, הייתי דלפון'… 'הבה ונראה', יגידו לו. 'איזה מקרר קנית? איזו קרמיקה קנית כששיפצת את המטבח? איזה רהיטים רכשת? פתאום בשביל כל זה יש לך כסף'?…
זו הכוונה שיוכיחו כל אחד "לפי מה שהוא". מתוך מעשיך ניתן להוכיח לאן יכולת להגיע!
כמה גדולה תהיה הבושה והתוכחה. כשרבותינו הגיעו לפסוק הזה הם לא יכלו להמשיך הלאה! הם נעצרו ובכו! אי אפשר להמשיך! חייבים לעצור ולהתבונן: "כשיבוא הקדוש ברוך הוא ויוכיח לכל אחד לפי מה שהוא על אחת כמה וכמה".
(רבי מאיר צימרוט שליט"א – נאה דורש)