בסעודת ליל 'שבת מברכים' בשנה שעברה, דיברנו קצת על אלול הקרב ובא, ובני הרב מרדכי שיחי' אמר שחקוקה בעצמותיו עובדה נפלאה, שרבו ראש ישיבת 'תורת חסד' באלעד הגר"מ בן שלמה שליט"א היה חוזר ומספר בימי אלול. וכך סיפר הגר"מ בן שלמה שליט"א: "אברך פגש את הגה"צ רבי ועלוול אידלמן זצ"ל בערב ראש השנה וניסה לדבר איתו על יום הדין, המגיע עוד כמה שעות. אמר לו רבי ועלוול זצ"ל בפליאה: "ראש השנה? הרי עכשו עוד אלול!!!"….
היינו: יש לנו עוד כמה שעות מתוקות ונפלאות של 'אלול'. עבודת ראש השנה עדיין לא הגיעה. אם כך, אפשר עדיין לנצל את השעות האחרונות לעבודת האלול…
התפעמתי מהסיפור הזה, שפותח לנו פתח חדש בעבודת האלול.
כשאנו ניגשים השנה ליום הדין, אין צורך להכביר במילים ותיאורים על "מי יחיה ומי ימות". די עם נביט בים הטרגדיות שעברנו, ל"ע, ב'בין הזמנים' האחרון. "מי יעני ומי יעשר" בצורה הפשוטה ביותר. "מי ינוע ומי ינוח, מי ישקט ומי ישלו" מתערבבים ומתחברים לשאגה שכולנו נשמע גם השנה בימים הנוראים.
אבל לפני האלול כהכנה ליום הדין, כהכנה לראש השנה, יש את ה'אלול' עצמו. זמן עצום ונפלא, זמן מסוגל ומיוחד במינו, של "אני לדודי ודודי לי". קרבת אלוקים עצומה מאין כמותה.
ישנם אנשים ש'אלול' מכניס אותם לחרדות ופחדים, אימה ומתח. אנשים עם עצבים חלשים, ובפרט כאלו שלא הבינו באמת כמה נפלא הוא אלול, מייחלים להיכנס מתחת השמיכה ולישון עד מוצאי יום הכיפורים, אם רק יכלו. אך אם נשכיל להבין איזו מתנה מתוקה נתן לנו הקב"ה, ה'ידיד נפש אבן הרחמן' שלנו, לא רק שנרצה לברוח מאלול, אלא נחכה לו בכליון עינים בכל שנה ושנה.
אנחנו, לפחות רובינו, אנשים רגילים. כאלו שמאד רוצים שכל המשפחה שלנו תהיה בריאה ושלמה, שיהיה לנו מספיק כסף לכל מה שאנחנו צריכים, שיאהבו ויעריכו אותנו, בבית ובחוץ. שהחיים שלנו יהיו קלים ונחמדים ושבכל דבר שנעשה נראה ברכה. יש לנו רשימת מאוויים גשמיים- חומריים. אנחנו רוצים שקט ושלוה, הרבה בריאות, סיפוק, כבוד אפילו. שיהיה לנו תמיד מצב רוח טוב ושיהיה לנו טוב בעולם.
אבל באמת, אם נתבונן פנימה עמוק עמוק בלבבינו: זה כל מה שאנו צריכים? בריאות ושקט, נחת ומצב רוח טוב, פרנסה, דירות מסודרות לילדים וקצת כבוד?
ברור שלא. הרי אנחנו יודעים שהדבר החשוב ביותר בעבורנו, תכלית החיים שלנו, היא קרבת אלוקים. אולי ביום יום, כשאנחנו אצים רצים, אפילו סביב עסק התורה והמצוות המקיפות אותנו כל הזמן, אין לנו רגע לעצור ולהעמיד לעצמנו את התכלית שלנו. אבל אם נעצור לרגע נגלה את הדבר הפשוט הזה, שאנחנו רוצים להתקרב להקב"ה, להתחבר אליו באמת. לעסוק ב"מכתב לאלוקים" שלו ולקיים את מצוותיו-רצונותיו באמת, בלב שלם, ביראה ובאהבה.
ואז מגיע אלול, וגם אם אנחנו מתמהמהים, לא תמיד מתחברים מיד בהתחלה, הרי תמיד בסוף אנחנו מתקרבים, חושבים יותר לעומק, מתרחקים מכל מה שאבינו מלכנו לא רוצה ועסוקים בכל מה שהקב"ה רוצה וחפץ בו.
מלבד החרדה מיום הדין וההכנה למשפט, הרי עצם האלול, העשיה הברוכה, הלימוד הרצוף, התפילות הנרגשות, דקדוק ההלכה והחשש מכל נושא הפוגם ב'בין אדם למקום' ו'בין אדם לחבירו', מקדם אותנו למטרה האמיתית שלנו, להתקרב להשי"ת ולעשות את רצונו.
***
תארו לעצמכם יהודי נוסע ברחוב ומישהו עוצר אותו ומבקש טרמפ. הנהג עוצר והטרמפיסט שואל אותו: "אתה מגיע לרחוב רבי עקיבא?", משיב הנהג: "כן, תעלה, זה על הדרך שלי"…
בדרך שואל הטרמפיסט: "אולי אתה מגיע לרחוב השלושה?". "בסדר, זה עוד דקה אחת ולרכב יש גלגלים, הוא יכול להסיע אותך"…, והטרמפיסט ממשיך: "ואולי אתה מגיע לשיכון ויז'ניץ?".
אומר לו הנהג: "תראה, יש פקקי תנועה באזור 'קוקה קולה'. אבל אתה יודע מה? אתה נראה בחור נחמד. אני ייקח אותך".
ואז הטרמפיסט אומר לו: "אולי תמתין לי חצי שעה- שעה ותחזיר אותי גם חזרה לירושלים?"… אומר לו הנהג: "יצאת מדעתך? טעית בכתובת. אין דבר כזה, צא החוצה"…
אבל נתבונן לעצמנו מה יהיה אם גדול הדור יכנס לרכב שלנו וישאל: "אתה יכול לקחת אותי לנהריה בשביל סנדקאות?". מיד כל אדם יאמר לו: "כבוד הרב, לאיפה שהרב רוצה אני נוסע, אפילו עד מטולה"…
בחודש אלול, ימי רצון וקירבת אלוקים אין סופית, אנחנו הטרמפיסטים שיכולים לבקש שיקחו אותנו להיכן שנחפוץ. הקב"ה, "המלך בשדה" כיסודו הנודע של בעל התניא, מוכן לקחת אותנו לאיפה שנרצה. רק נבקש….