"אני יוסף"
שמעתי פעם שהגאון הקדוש והצדיק, צדיק יסוד עולם, רבן של ישראל, ר' ברוך בער מקמניץ, זכר צדיק וקדוש לברכה, דיבר בישיבה שלו לפני הבחורים, דברי התעוררות מפעם לפעם, ובאחת הפעמים כאשר רצה להגיד להם קצת התעוררות, אמר להם ר' ברוך בער בזה הלשון: כך סיפר לי אחד ששמע את הדברים, כולנו יודעים מה"קצות החושן"… כל גופנו נרתע מקדושת תורתו ומנוראות תורתו של קצות החושן, הרי כמעט אי אפשר "לזוז" ב"נשים נזיקין" בלי ה"קצות החושן" הלא הוא "רבן של ישראל " במלוא מובן המילה והרי זה אצלנו כאילו "מעמד הר סיני" חדש… הקצות החושן"… ה"אבני מילואים"…ה"שב שמעתתא"… אי אפשר לזוז בלעדיו… ממש, רבן של ישראל. אבל, – אמר ר' ברוך בער, צריכים לזכור דבר אחד… שהקצות החושן הזה, אשר אנחנו נרתעים… וכל שפתותינו נרתעות אפילו רק מלהזכיר את קדושת שמו בלבד, הקצות החושן הזה גם הוא היה פעם בגיל חמש עשרה…
הוא היה בחור בן שש עשרה, הוא היה בחור בן שבע עשרה, הוא היה בחור בן שמונה עשרה… והוא היה בחור מבורך בכשרונות! היו לו כשרונות טובים… היתה לו תפיסה טובה… והיתה לו הבנה מעולה… זה הכל – נכון. וכעת, – אמר ר' ברוך בער, נתאר לעצמנו, שהבחור הזה אריה לייב הכהן, אשר גם הוא היה בחור לפני שהוא נהיה ה"קצות החושן", ואז, בעודו בחור, היה יכול ביום בהיר אחד לקום ולהחליט הרי אני בכשרונותיי ובתפיסתי, אם אני אלמד שעתיים – שלש ביום, אני גם אדע ללמוד ועדיין אהיה המובחר שבישיבה, והמובחר מכל בני גילי, עם הכשרון שלי ועם התפיסה שלי, גם בשעתיים שלש ביום. ומה יהיה? הוא באמת יידע כמה דפים גמרא, הוא יידע כמה הלכות ברמב"ם וכו' וכו, את שאר היום הוא יוכל להעביר בכה ובכה בשאר ענינים והוא יהיה המובחר…
– הוא יהיה המובחר שבישיבה, והוא יהיה הנעלה מכל בני גילו. וכל זה, בשתים – שלש שעות ביום, ובלי להתאמץ הוא לא צריך להתאמץ, הוא לא צריך לעמול, והוא לא צריך להתייגע….
יש לו, ברוך ה', ראש טוב והוא יוכל להסתדר.
הוא יוכל לתפוס מעמד, לא רק כמו בחור טוב אלא כמו בחור משובח
הוא יוכל לתפוס מעמד, לא רק כמו בחור טוב אלא כמו בחור משובח. ומה היה צומח ממנו?… במשך השנים, היה צומח ממנו "בעל בית חשוב", ויתכן שאחרי הסתלקותו היו משבחים אותו ואומרים, שהאיש הזה זכה שנתקיים בו הפסוק 'ונקרב בעל הבית אל האלוקים'… שעליו רואים, שגם "בעל הבית" יכול "להתקרב אל האלוקים"…
'ולא יכלו אחיו לענות אותו'. אבא כהן ברדלא אמר, אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה.
יוסף, קטנן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו…' השבטים לא יכלו לעמוד בתוכחתו של יוסף, שתי מילים יוסף אמר להם, אני יוסף …. הוא לא אמר להם תוכחה ולא האריך בדברים,
רק שתי מילים הוא אמר, "אני יוסף ….' והשבטים לא יכלו לעמוד בתוכחתו של יוסף.
אנחנו, על אחת כמה וכמה, שלא נוכל לעמוד ביום הדין וביום התוכחה, ביום שהקדוש ברוך הוא יראה לכל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר, [בתהלים נ', כ"א], 'אוכיחך ואערכה לעיניך'…
מה כתוב כאן? שתי מילים… יוסף הצדיק אמר לשבטים, שבטי קה, שתי מילים, אני יוסף!
ושתי המילים האלו שאמר, "אני יוסף", נתנו להם להבין את הכל.
אז הם הבינו שהחלומות שהוא חלם
אז הם הבינו שהחלומות שהוא חלם, לא היו סתם מהרהורי לבו, מהמחשבות שחשב ביום להתנשא ולמלוך עליהם ולכן, בלילה מהרהורי לבו אלו, הוא חלם על שהשמש והירח והכוכבים משתחווים לו – כמו שהם חשבו, שהוא חושב להתנשא למלוך עליהם. וכו' וכו' ולכן הם פסקו עליו דין, הכל על פי דין אמת, כמו שפסקו. ועכשיו, בסוף, על ידי שתי המילים שאמר עכשיו "אני יוסף", התברר להם כל ההשתלשלות של הדברים, וממילא ראו שכל החלומות לא היו סתם מהרהורי לבו אלא היו הם חלומות שמכוונים מהשמים ומה שסיפר להם שחלם שהשמש והירח והכוכבים משתחווים לו, זה היה מן השמים, שהראו את העתידות שכך יהיה… לא שהוא חשב על זה ולא הוא "חלם" מעצמו על זה, ובכלל לא כמו שהם חשבו, שהוא התכוין לזה וחלם מהרהורי לבו, אלא, הכל היה מכוון מן השמים. ועל ידי שתי המילים האלה, נפתר להם כל ההשתלשלות של עשרים ושתים השנים האחרונות, וכל הסיפור שהיה להם עם הכסף ועם הגביע, הכל נהיה להם ברור.
התמונה נהיתה ברורה ובהירה, אני יוסף…. עם שתי מילים אלו שאמר להם 'אני יוסף'. וכבר לא היה צריך להגיד להם "תוכחה" ולא שום דבר נוסף. כך זה היה אצל השבטים. ואם כן, על אחת כמה וכמה, כאשר יראה הקדוש ברוך הוא לכל אחד ואחד, כפי מה שהוא…. והיינו, כי יתכן שבן אדם מתהלך בשנות ימי חייו, כאן בעולם הזה, וחושב לעצמו שהוא "מאה אחוז"… הוא מתהלך עם הרגשה שהוא עושה למעלה מכוחותיו. וחושב לעצמו, שבעצם כל מה שהוא "מתאמץ" בלימוד, משורת הדין הוא פטור מזה לחלוטין, וכל מה שהוא עושה, בעבודת ה' זה "לפנים משורת הדין" ואחד שהוא קצת יותר פקח, הוא כבר יודע, שאמנם באמת אין זה לפנים משורת הדין, אבל זה מה שהוא מחוייב על פי דין, לעבוד את ה' וזה בעצם מה שהוא עושה, הוא עובד את ה' כפי שהוא חייב.
ואז, בפעם אחת, יתברר כל הטעות
אבל, כמעט אף אחד… מעטים המה האנשים, ולא רבים יחכמו להבין ולדעת, שכל מה שהם עושים, זה עדיין רק כטיפה מן הים ממה שהם חייבים, שהרי הם זכו לכל כך הרבה, עם הכשרונות, עם האפשרויות ועם היכולת שיש להם, מה שעל ידם הם יכולים להתפתח ולהיות גדולי תורה ממש, כאלו שיאירו את העולם באור תורתם.
לא רבים יחכמו להבין זאת. אבל, בפעם אחת, הקדוש ברוך הוא יראה לכל אחד ואחד מה שהוא היה יכול להיות… 'אוכיחך ואערכה לעיניך', הוא רק יראה לו, מה שהוא היה יכול להיות – זהו, 'כפי מה שהוא'.
ואז, בפעם אחת, יתברר כל הטעות, של כל השבעים-שמונים שנה, שהבן אדם התהלך כאן בעולם, ודימה לעצמו שהוא בסדר… ומה שהוא עושה, זה טוב…שתורתו שלומד, מספקת. צדקותיו -מספיקות, והחסד שעושה – מספיק… הכל הכל בסדר… – כך הוא חושב.
ובפעם אחת יראו לו…
אנחנו, כאשר יראו לנו תמונה כמו שרבי ברוך בער מצייר, שיתכן מאוד שבן אדם מתהלך פה עם הרגשה טובה, ובשמים מלאים עליו בתביעות..
(מתוך הספר 'חשקת התורה)