עם סיום פתרון החלומות, מתחיל יוסף מיד במתן עצה לפרעה: "וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (מא, לג).
וכולם תמהים עד מאוד, מי מינה את יוסף להיות יועץ למלך פרעה? כיצד הוא, במעמדו הנקלה, מעז לתת לפרעה הוראות? הלא נכון לעכשיו הוא עבד, ולא עוד אלא שהושלך לבור הכלא. קראו לו לפתור את החלום ותו לא. את הרעיונות כיצד לטפל בבעיה שתיווצר, אם וכאשר יתקיימו דברי החלום, עליו להשאיר לפרעה ויועציו!
תשובה לקושיה זו אמר רבי מאיר חדש זצ"ל בשיחת המוסר האחרונה שמסר בחייו.
הוא הביא את דברי הרב מבריסק זצ"ל, שיוסף הוכיח מתוך החלום עצמו מה הפתרון למצב שנוצר. כלומר: מלבד חלום שמנבא את העתיד לקרות, היה בחלום גם משהו למעשה, וחלק מן הפתרון היה לומר גם אותו.
והוסיף ואמר: במראה החלום הראו לפרעה דבר קטן שבולע דבר גדול: פרות רזות שבולעות את השמנות, ושבלים רזות שבולעות את השמנות. המסר הטמון בכך הוא, שלפעמים נראה שיש בעולם דברים מיותרים שאין כל צורך בהם, ורק כעבור זמן מתברר כי הדברים הללו כלל לא היו מיותרים, וכי הם נועדו לזמן מאוחר יותר, ובלעדיהם עלולים להגיע, חלילה, לפיקוח נפש ממש.
בתקופת השובע לא הבינו האנשים לשם מה זקוקים לכל כך הרבה תבואה. השפע הגדול היה נראה מיותר לחלוטין. אף אחד לא היה צריך לאכול כל כך הרבה! באו שנות הרעב, והוכיחו לכל באי עולם, כי אין דבר מיותר בעולם, והשפע הקודם נועד לפרנס ממנו את כל העולם כולו בשנות הרעב.
מסר זה הוא משל לחיי היהודי –
בחור יושב בישיבה ללא שום טרדות ויכול להיות שקוע בלימוד מבוקר עד ערב. יש כאלו שאינם מבינים מה לעשות בכל כך הרבה זמן ובכאלו סדרים ארוכים… רק כשהוא מתחתן, מגלה הבחור שנעשה לאברך, עד כמה הזמן קצר, כמה טרדות יושבות על ראשו, וכמה קשה להספיק את כל התכניות שתכנן לעצמו.
אלא שאז מתברר כי מי שטרח בערב שבת הוא יאכל בשבת – בחור שישב וניצל את כל זמנו לתורה וליראת שמים, קנה לעצמו נכסים רבים כל כך, עד שגם בזמן הקצר והעמוס שיש לו בהמשך הוא יכול להספיק. מכוח עמלו כל השנים הוא יכול להמשיך בכולל טוב, ומשם עוד מוסיף לעלות ולהתעלות. ימי הבחרות לעולם אינם חוזרים, וזהו הבסיס שעליו נתמכים כל החיים כולם, שכן אחר כך כבר קשה לשנות.
כיוצא בכך גבירים שיש להם כסף רב. לעיתים נראה כי הכסף מיותר – לשם מה זקוק אדם לכל כך הרבה כסף? אך גביר משופע בכסף שיודע היכן להשקיע, תורם לישיבות ומקים מוסדות תורה שזכותם שמורה לו לנצח.
כך גם כל חיינו בעולם הזה. מי שמבין את כוחו של העולם הזה מצליח לקנות עוד ועוד, ועל ידי כך הוא זוכה לנצח מלא וגדוש, אך מי שאינו מבין את ערכו של הזמן, ואינו מנצל כל רגע לאסוף מצוות – מגיע לשם עני ואביון, לבוש בלויי סחבות, וכשהוא מתחנן לחזור ולעשות, מתברר לו שכבר מאוחר מדי…
הכלל היסודי שלימד אותנו יוסף הוא שהעודף של היום זה הפיקוח נפש של מחר!
*
מעשה עממי מספר אודות שלושה ידידים שהגיעו לעיר ניו יורק, וחיפשו מקום מגורים סמוך למקום עבודתם. למרות מאמציהם לא מצאו דירות טובות, ובלית ברירה שכרו דירה קטנה בקומה השישים של בניין מגורים גדול, כשהם מתנחמים במעלית המותקנת בבניין, שתעלה אותם מדי ערב, עם שובם מן העבודה, ישירות אל ביתם.
בליל חמישי, לאחר שבוע עמוס ומייגע, חזרו החברים לביתם. גופם שיווע למנוחה, אך כשהתקרבו למעלית חשכו עיניהם. פתק קטן קידם את פניהם, ועליו רשומות המילים הבאות: 'המעלית אינה עובדת עקב תקלה'.
הם בהו בפתק הקטן. איך אפשר לעלות שישים קומות ברגל??
כשהתעשתו מעט והבינו שאין להם כל ברירה אחרת, העלה אחד מהם רעיון: בעשרים הקומות הראשונות יספר אחד מהם בדיחות וסיפורים שיסיחו את דעתם מהמאמץ הגופני הקשה, בעשרים הקומות הבאות ישורר אחד מהם שירים ופיוטים נעימים לאוזן, ובעשרים הקומות האחרונות יספר השלישי מקרים עצובים שקרו בעולם, וכך – מתוך הצער – ישכח קושי העלייה. ואכן כך עשו. בעשרים הקומות הראשונות הם צחקו וצחקו עד שלא חשו כלל בעלייה. בעשרים הקומות הבאות נהנו מהפיוטים ועלו ללא קושי. בעשרים הקומות האחרונות נאנחו אנחות שוברות לב ודמעות היו בעיניהם מן הסיפורים העצובים ששמעו.
לקראת הסוף עצר המספר ואמר: "זהו, אין לי עוד סיפורים עצובים".
לחצו עליו: "קשה לנו לעלות כך, תנסה להיזכר בעוד כמה"…
הרהר החבר, ולבסוף אמר: "אכן, מצאתי דבר מה עצוב יותר מכל הסיפורים שסיפרתי לכם עד כה – שכחתי את מפתח הדירה למטה, ועלינו לרדת ולעלות שוב"…
חיי האדם משולים לבניין רב קומות. בעשרים הקומות הראשונות צוחק הוא ומחייך, בעשרים הבאות שר שירים, שמח בחתונתו ובילדיו הנולדים. הקומות הבאות הן שנות חייו האחרונות, בהן הוא נחלש מאד, חולה ובוכה. אך הגרוע מכל הוא, שכאשר סוף סוף הוא מגיע אל העולם העליון, מתייצב בבית דין של מעלה ומבקש להיכנס אל ביתו, אומרים לו: אדוני הנכבד, שכחת את המפתחות למטה… המפתחות הם התורה והמצוות, שהם הדרך להיכנס אל ביתך העתידי, ועליך לרדת שוב, ולהתחיל הכל מהתחלה…
כל אחד מאתנו יגיע לשלב הזה. שנים של חיים, של השקעה, של שמחות ושל צער, של דאגות ושל קשיים יבואו לסופם – האם יהיה בידינו את כרטיס הכניסה היקר?!
עצתו של יוסף, לצבור מזון בשנות השובע עבור שנות הרעב, נכונה גם עבורנו: בשבעים שנותינו עלי אדמות נצבור 'מזון' לאינספור שנים נצחיות. נוסיף בכל יום עוד כמה דקות של תורה, תהילים וגמילות חסדים, נשנה מעט את סדר היום התובעני, ונקבל קבלה טובה שתעלנו על דרך המלך. שלא נגיע, חלילה, לקומה השישים, כשבידינו שטויות והבלים, ואת העיקר השארנו למטה…
(רבי שלמה לוונשטיין שליט"א – מתוק האור יוסף הצדיק)