מלחמת המכבים – מלחמה דתית
לאחרונה נתקלתי בקטע לא שגרתי שפורסם בעיתון חילוני. עיתונאי אחד כתב בטור האישי שלו כך:
הולך אני באחד מימי חנוכה האביביים ברחוב ופוגש במ', חברי מתקופת הלימודים באוניברסיטה. הוא מציג בפניי את בנו ואומר בגאווה "הילד הזה עושה לי צרות".
ומה הצרות שעושה הילד? – הוא בא מבית הספר בערב החנוכה ושאל: "אבא, המכבים היו דתיים?". מ' הוא בחור פיקח. הוא מיד מבין שנקלע לצרה. הוא מנסה לצאת מהעניין על ידי פיזור מסך עשן – "אז לא היה דבר כזה", הוא אומר.
"אז למה מתתיהו הרג את האיש שרצה להקריב חזיר? אנחנו לא אוכלים סטייק לבן?" לילדים יש אוזניים קשובות ושכל עירני…
"טוב, המכבים היו דתיים", נכנע מ'.
"אז אם היית בזמן המכבים היית נלחם נגדם?"
"לא!", ומיד מוסיף לקדם פני רעה אפשרית – "כי הם יהודים".
"אבל כמו שאני מכיר אותך, לא היית מצטרף אליהם"
"אני לא יכול לדעת מה הייתי עושה אם הייתי אז. אולי בכלל הייתי מישהו אחר"
"אז נדבר על עכשיו. למה אנחנו בכלל חוגגים את הניצחון של הדתיים?"
"זה היה ניצחון-לאומי-כללי. לא רק של הדתיים".
הילד מחייך. ניכר שהוא הכין את המלכודת מראש. "ככה? ומה זה שכתוב על הסביבון 'נס גדול היה פה'? זה לא הנס של פך השמן? זה לא נאמר על חנוכת המקדש? ומה עשו במקדש? – התפללו!"
אמרתי לכם. חברי ידע מראש שהוא נקלע לצרה. הוא פיקח, ובנו פיקח כמותו, וחברי יודע שהילד צודק ואין טעם להתפתל.
"אתה צודק, מיקי", הוא אומר, "אנחנו לא עקביים".
מיקי מביט עליו במבט של מחנך ואומר: "אז הגיע הזמן שתתחיל להיות עקבי".
"גם בזה אתה צודק", אומר האב.
מי שקצת חושב, מבין שהמערכה אבודה. כל ילד שעיניו בראשו מבין שאו חזיר או חנוכה, שניהם לא הולכים ביחד, אבל כשטחו העיניים מראות, גם אנשים מבוגרים הולכים בלי לחשוב. הם מתעלמים מהעובדה שמלחמת המכבים היתה מלחמה דתית של היהדות כנגד ההתייוונות, וככל הנראה הם היו מתייצבים נגד המכבים או לכל הפחות נשארים ניטרליים, שכן מאבק המכבים לא היה עוזר להם כלל. הלא הם המתייוונים של היום. מתייוונים שאוכלים מאכלות אסורות ואינם מבינים את אשר הבין אותו אב, שקלט מיד כי אם יכריע בעד חזיר תוך ביטול משמעותו האמיתית של חג החנוכה, ישאל מיד בנו שאלה נוספת – "ואם חזיר, ואם ככל הגויים, אז למה מדינה?"…
ככל הגויים בית ישראל – כן או לא?
מהו חנוכה באמת?
חנוכה הוא יסוד מרכזי מאד בהוויית העם היהודי בקרב משפחות העמים בעולם. המאבק בין היוונים והמתייוונים למכבים היה סביב המילה 'לא'. המאבק היה האם כן 'לא' או לא 'לא'. המכבים אמרו 'כן לא', והמתייוונים אמרו 'לא לא', והכוונה לאותה מילת 'לא' שהשאלה אם היא תהיה או לא תהיה משובצת במשפט 'לא ככל הגויים בית ישראל'.
המכבים אמרו: כן לא! כלומר: לא ככל הגויים בית ישראל!
והמתייוונים אמרו: לא לא! אנחנו נמחק את ה'לא'. ככל הגויים בית ישראל!
זה מה שרצו היוונים וזה מה שרצו המתייוונים – והמאבק על ה'לא' הזה ניטש עד היום. האם 'ככל הגויים בית ישראל' ולכן נרוץ ריצת אמוק אחרי המקולקלות שבאומות, או 'לא ככל הגויים בית ישראל'.
הם המציאו מין שיטה כזו – לקחת פסוקים ולעשות להם 'קפד ראשו' או לחצות אותם… כך גם עשו לפסוק "בית יעקב לכו ונלכה באור ה'" שקצצו את סופו והשאירו 'בית יעקב לכו ונלכה' – ביל"ו. רק אחרי שנים התברר להם שזה לא כל כך פשוט. קשה מאד לעמוד באמצע. זה או-או. הרבה יותר קל שיקרה בית יעקב לכו ונלכה לכל הרוחות…
הדלקת נרות חנוכה בבוכנוואלד
שמעתי סיפור יפה, שמאד מסמל את חנוכה, מפי עד ראייה, רבי ישראל מאיר לאו שליט"א –
הרב לאו היה אחד הילדים הראשונים שהגיעו אחרי השואה. הוא היה ילד בגיל שמונה באנייה הראשונה שהגיעה לארץ מיד אחרי המלחמה, בשנת 1945, והביאה שלוש מאות ילדים, פליטי מחנות ברגן-בלזן ובוכנוואלד, לחופי ארץ ישראל. הילדים הללו היו שרידי יהדות פולין והונגריה, ילדים שלא זכרו כלום מבית אבא, שלדי אדם שנותרו אחרי חמש שנות טרור נורא. הרב לאו עזב את בית אבא בהיותו בן שלוש וחצי. הגם שאביו היה מגדולי רבני פולין – רבה של פיוטרקוב – הוא לא יכול היה לזכור כלום.
הם הגיעו למחנה עתלית, ולאחר כמה ימים חילקו אותם לקיבוצים בארץ. בחלונות הגבוהים של הסוכנות סוכם, שהחלוקה תהיה לפי יחסי הכוחות של הציבור בארץ, ולמרות שאיש מהם לא בא מבית חילוני, רובם, כמובן, נשלחו למקומות חילוניים.
ישראל מאיר לאו בן השמונה הועלה למשאית שייעדה היה קיבוץ להבות הבשן. ברגע האחרון גרר אותו אחיו הגדול ממנו בשנתיים, נפתלי לביא, שכבר ידע לקרוא עברית, לעבר משאית אחרת שכינסה את הילדים שהועברו אל כפר הנוער הדתי. שם הם החלו ללמוד מנהגי חגים ושירי חגים.
הכל היה חדש לו. הוא לא זכר כלום. לא נרות שבת ולא שום דבר. וכי מנין שיזכור משהו מבית אבא?
אבל כשהגיע חג החנוכה ובבית הספר שרו את השיר 'מעוז צור' במנגינה המסורתית, נשמעה לו המנגינה קרובה מאד ומוכרת.
זה היה מוזר מאד. מאיפה הוא יכול לזכור את המנגינה הזו??
כשפגש מאוחר יותר את אחיו נפתלי, הטריד אותו העניין הזה. "תגיד לי, נפתלי", פנה אליו, "איפה שמענו את המנגינה הזו? מאיפה אני זוכר אותה?"
נפתלי נתן בו את עיניו ושאל: "אינך זוכר מה קרה בשנה שעברה בצריף?"
פתאום הוא נזכר. זה היה בבוכנוואלד בחנוכה תש"ה, 1944. צריף שישים ושתיים הכיל ארבע מאות אסירים מוזלמנים, שרידי אדם, שלדים. אנשים שבורים בגופם ורמוסים בנפשותיהם. אחרי ארבע וחצי שנות טרור נאצי כבר לא נשאר הרבה. כל יום אחרי העבודה היו מחלקים להם אוכל. כל אחד היה מקבל חתיכת לחם יבש, מאה וחמישים גרם, מקש שיבולת שועל. כל אחד היה מביא את הכוס שלו, מין כלי ברזל מלוכלך, שלתוכו יצקו משקה דלוח חם, המשקה היחיד של היום, שמשום מה קראו לו קפה.
פעמיים בשבוע היו מחלקים להם גם מרגרינה – מנת שומן חצי שבועית. אם נרצה לשער את גודלה, עלינו לחלק חפיסת מרגרינה של היום לשישה עשר חלקים. כל אחד קבל בערך משבצת כזו. כשהסתיימה חלוקת המרגרינה, היתה לגרמני האחראי הנאה מיוחדת במינה. בסיר נשארו דבוקות חתיכות מרגרינה קשה. הוא פקד על היהודי התורן לחפון בשתי ידיו מהפירורים שנשארו, והכריז בקול שהוא משליך אותם באוויר.
רוב היהודים בצריף לא הלכו להשפיל את עצמם בשביל פירורי מרגרינה גם אחרי ארבע שנות מלחמה, אבל היו כמה עשרות שאי אפשר לדון אותם. חמש שנים הם חיים בלי משפחה ובלי תרבות, מורעבים עד כדי טירוף. הם היו מוכנים לעשות הכל בשביל להשיג עוד פירור מרגרינה. הם התפלשו בעפר, נשכו זה את זה ונאבקו זה בזה כדי לזכות בעוד משהו להכניס לפה… הגרמני שאב הנאה מרובה מן המחזה הזה.
בצריף היה יהודי זקן בעל הדרת פנים מיוחדת. בחלומות הילדות, כך 'רואים' את אליהו הנביא… בדרך לא דרך הוא הצליח לשמור על הזקן שלו בכל המחנות. פניו האירו תמיד, חיוך היה שוכן דרך קבע בקצה שפתותיו, ובפיו היתה זמינה מילה טובה לכל אדם שנשבר. את האוכל שלו הוא חילק פעמים רבות למישהו שהיה נראה לו זקוק יותר. למותר לציין, שהוא כלל לא השתתף במאבקים סביב המרגרינה.
יום אחד באמצע חורף תש"ה, לאחר שגמרו לחלק את הלחם והקפה והמרגרינה, פקד הגרמני את הפקודה הרגילה שלו – לזרוק את החתיכות שנותרו באוויר. תוך שניות התעבתה באמצע הצריף ערימה של יהודים. פקעת שכולה התכתשויות והתפלשויות, ובסופה הלך כל אחד למקומו חפוי ראש עם האוצר, במידה וזכה לו. על הארץ נשאר שרוע אדם אחד – אותו זקן. הוא הצליח לתפוס כמה חתיכות מרגרינה! הוא נאבק עם צעירים ממנו ביחסי כוחות לא שקולים – והצליח!
הלב נשבר לראות אותו. היהודים התקשו לעמוד במחזה. הרב בכבודו ובעצמו? מי שסימל יותר מכל את היכולת האנושית לשמור על צלם האלוקים בכל מצב? קשה לראותו בשפלותו, וקשה יותר מכך לחשוב שאם לו זה קרה, מי יכול להיות בטוח שמחר לא יקרה לו אותו דבר?!
הזקן אסף רגל אחת ועוד אחת והלך לו למקומו. בדרך ריחמו עליו כמה והציעו לו את המרגרינה שלהם. הפלא הגדול היה שהוא לקח. זה כל כך לא התאים לו!
לבסוף הוא התיישב בדרגש שלו והמתין שהגרמני יצא.
ברגע שיצא הנאצי הוא נעמד במרכז הצריף והחל לתלוש את כפתורי חולצתו, בגד האסירים שלו. אנשים נדו בראשם: מסכן, הוא השתגע לגמרי! כשסיים לתלוש את הכפתורים תפס את שולי הבגד והחל לפרום ולקרוע ממנו חוטים. בשלב הזה ניסו כמה לעצור אותו ולהניא אותו מן המעשה, אבל שום כוח בעולם לא הצליח לעצור בעדו. אחר כך הוא החזיק את המרגרינה הקשה סמוך לכוס הקפה המהביל החם, והמרגרינה ניתכת והולכת וזורמת על אצבעותיו.
או אז, כשכל הציוד היה בידו, הוא נעמד במרכז הצריף וצעק בקול לא-לו: "יהודים, חנוכה היום!" הוא לקח את הכפתורים, העמיד אותם בשורה, לקח את המרגרינה המותכת, יצק אותה לתוך הכפתורים. לקח את החוטים, השחיל אותם בכפתורים – והרי לכם נרות, שמן ופתילות…
בתקרת הצריף היתה תלויה מנורת נפט שתפקידה היה להאיר קצת את הצריף, כדי שאם יכנס גרמני הוא יוכל להרביץ בלי להיכשל באף אחד… עמד יהודי והרים על כתפיו יהודי אחר. הם לקחו איזו חתיכת נייר שהצליחו למצוא מאי שם והדליקו את השַמש.
השַמש ניתן בידיו של הזקן, והוא נעמד בין ארבע מאות שברי אדם, כביכול, שמילאו את צריף שישים ושתיים במחנה בוכנוואלד, וברך את ברכות ההדלקה "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה", "שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה", "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" – והדליק.
כשסיים להדליק פצחו כל היהודים בצריף שישים ושתיים, ארבע מאות במספר, בשירת 'מעוז צור'. הם שרו ביחד, באותה מנגינה מסורתית ששרים בכל מקום עד היום…
עד שפרץ הגרמני את הדלת כדי לראות מה פתאום השתגעו היהודים והחלו שרים.
סבורני, שהשירה הזו היתה בשורת הניצחון של העם היהודי. אחת מתוך הרבה בשורות מעין אלו. אולי לא מול היוונים ממש, אלא מול ממשיכי דרכם, שלא הסתפקו בכריתת הרוח, אלא רצו לצרף אליה גם את כריתת הגוף.
חג החנוכה הוא, אם כן, החג שבו אנו מציינים את ה"לא ככל הגויים בית ישראל", וברור הדבר, שכאשר הסיסמא הצטמקה והפכה להיות 'ככל הגויים בית ישראל' נעשה חג החנוכה לצנינים בעיניהם וממילא היה צורך לשנות אותו ולהפוך אותו על פיו, וכך נולד בליל החושך והבלהות של חג האורים, שנועד להחשיך את עיניהם ולבם של ישראל, לנסות להמשיך את מה שלא הצליחו היוונים לעשות.
אבל אנחנו נדליק בעזרת ה' כולנו את נר חג החנוכה שיאיר את החושך הזה!
(רבי מרדכי דוד נויגרשל שליט"א – דורש טוב חנוכה)