ויכולו השמים והארץ
'אחד האנשים ואחד הנשים חייבים להיות בבתיהם נר דלוק בשבת. אפילו אין לו מה יאכל שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק את הנר שזה בכלל עונג שבת הוא. הנשים מוזהרות בו יותר מפני שמצויות בבית ועוסקות בצרכי הבית. (שולחן ערוך אורח חיים סי' רס"ג סעי' ב-ג)
הנשים מוזהרות – ואפילו אם ירצה הבעל להדליק בעצמו האשה קודמת. מפני שמצויות – ועוד טעם מפני שכבתה נרו של עולם שגרמה מיתה לאדם הראשון. (משנה ברורה, שם)
בכל המצוות שנשים מצוות כמו קידוש בליל שבת וכדו' בדרך כלל מוציאים האנשים את הנשים ידי חובה. יתירה מזאת, אמרו חז"ל [ברכות כ ע"ב]: "באמת אמרו: בן מברך לאביו, ועבד מברך לרבו, ואשה מברכת לבעלה; אבל אמרו חכמים: תבוא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו".
והנה, במצוות הדלקת נרות שבת, אף שהאיש מצווה בה כמו האשה, למרבה הפלא דווקא האשה היא זו שמדליקה ומוציאה את האיש ידי חובה. טעם הדבר התבאר בדברי השולחן ערוך והמשנה ברורה שהבאנו. ומקורו מדברי רש"י [שבת לב ע"א] על משמעות דברי הגמרא שמצות הפרשת חלה והדלקת הנר שייכות במיוחד לנשים: "ונשים נצטוו על כך, כדאמרינן בבראשית רבה: היא איבדה חלתו של עולם – שעל ידה נטרד אדם הראשון שנתרם כחלה, וכבתה נרו של עולם ושפכה דמו, ועוד, שצרכי הבית תלויין בה".
בכדי להבין מה בין העובדה שצרכי הבית תלויים באשה לצוויה בהדלקת הנרות, נקדים רעיון נפלא ששמעתי ממו"ר ראש ישיבת "מאור התלמוד" הגאון רבי אברהם יצחק קוק שליט"א: בזמן שבית המקדש היה קיים, יהודי שאינו בר דעת שהיה נכנס לבית המקדש ומביט בכהן הגדול כששוחט הוא בהמה, מקבל דמה וזורקו על המזבח, ולאחר מכן מפשיטה, מנתח את הבשר לחלקים ומקריבו על גב המזבח, היה יכול שלא להבין את עומק ההבדל בין הכהן הגדול לקצב מן השוק, שהרי את עומק העניין הטמון בהקרבת חלקי הבהמה על המזבח אין בכוח שכלו הפשוט להבין.
מתי היה גם יהודי כמותו יכול לזהות שאין מדובר כאן בסתם קצב, אלא בכהן הגדול מאחיו ומכל עם ישראל? – כשהיה מגיע זמן הדלקת המנורה! אז האירה המנורה את העולם בצורה כה בהירה, עד שגם הפשוטים ביותר הבחינו בגודל השפעת עבודת הכהן הגדול בבית המקדש על העולם כולו. כשהכהן הגדול עמד במלא הדרו והדליק את המנורה, או אז התגלה גם לאותו יהודי שכהן גדול עומד בפניו, ולא סתם קצב מן השוק…!
עקרת הבית שבכל ימות השבוע עומדת מאחורי ערימת הבגדים, ממיינת, מכבסת, מגהצת, משם עוברת לבישול ארוחת הצהריים, וכשהסירים עומדים על האש נוטלת את 'מקל הספונג'ה' ומתחילה בניקיון הבית… למעשה נראה כי היא אינה יותר מעוזרת בית, חלילה.
ואכן הסתכלות שטחית על האשה עלולה לתת לבני ביתה ולעצמה לכנות אותה כעוזרת בית במובן המשפיל של המושג. אך כשמגיע היום הגדול – ערב שבת קודש, היום בו היהודי כביכול נכנס לחדר יחוד עם הקדוש ברוך הוא, והולך לשבת עמו ליד השולחן. כשמגיעה השעה בה צריך להכניס את הבית לאווירה של שבת, לראות את כבודה של השבת ולהתענג מאורה, נעמדת לה עקרת הבית במלא הדרה, לבושה בבגדי שבת, פניה זוהרות, והיא מדליקה את הנרות המבשרים את בואה של השבת, ובכך מביאה בבת אחת את האור והשלווה של יום השבת לתוך הבית, או אז ניתן להבחין ולהרגיש כי עבודתה במשך כל השבוע לא היתה עבודה של עוזרת בית, אלא כעבודת הכהן גדול בבית המקדש!
מצות הדלקת הנרות שייכת לאשה, ובצדק, משום שעבודות הבית תלויות בה, ובהדלקת הנרות מרוממת היא את כל העמל והטורח שטרחה בעבודות הבית בששת ימי המעשה, לפסגות רוחניות נעלות. ובוודאי יש בכוחו של מבט זה לרומם את כל הבית ולהפכו כנווה ומשכן לשכינה.
סיפר הגאון רבי אליעזר טורק שליט"א שכשראה פעם במוצאי שבת קודש את אחד מגדולי התלמידי חכמים כשהוא נושא את שקית האשפה למיכל האשפה, ניגש אליו ואמר לו "שלום עליך רבי ומורי!". "ממתי הנך תלמידי?" – שאל אותו תלמיד חכם, אמר לו "מעכשיו! עכשיו למדתי ממכם שאין מקום להתחשב בגדלות בתורה ובזיקנה, וכשצריך – מורידים את האשפה!"
אמר לו התלמיד חכם: "מדוע חושב אתה שיש במעשה פחיתות כבוד, והרי בבית המקדש בכל בוקר הפיס [הגרלה] הראשון היה – מי תורם את הדשן, ומה היתה המלאכה שם אם לא לרוקן את פסולת האפר שהצטברה על המזבח מיום האתמול?!"
אמר לו הרב טורק: "צודקים אתם, אבל סוף סוף שם היה מדובר בבית המקדש", ענה התלמיד חכם: "אמת, אז אני אכן דואג שביתי יהיה בית המקדש!!!".
ובאמת, מבט זה אינו מחודש כלל, בלעם הרשע כבר אמר בנבואתו על כלל ישראל [במדבר כד, ה] "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל" ופירש רש"י: מה טובו אוהליך – "על שראה פתחיהם שאינן מכוונים זה מול זה. דבר אחר, מה טובו אוהליך, מה טובו אהל שילה ובית עולמים…"
רש"י הביא כאן שני ביאורים שלכאורה אין ביניהם שום קשר, האחד שהוא כנגד צורת הבית היהודי, והשני שהוא כנגד בית המקדש.
אך כבר הורונו רבותינו ששני מושגים אלו הם היינו הך, אדם שאין פתח ביתו מכוון כנגד פתחו של חברו, מראה הוא שהבית שלו הוא פנימי, וכל מה שחשוב לו בבית זהו לבנות בית לה'! בבית כזה אין שום התעניינות מה קורה אצל הזולת, בונים כל הזמן את הפנים, בית כזה הוא מקום מצוין להשראת השכינה, והוא הוא הראוי להיקרא בית המקדש!
(מתוך הספר 'להאיר' על זמירות שבת)