יוחנן וסרמן
כשענני המלחמה השחירו את שמי אירופה, נשא הרב ליפא ליוש את עיניו לעבר ארון הספרים שלו, והביט עליו בדאגה רבה. השמועות התחילו לזרום, הצורר הנאצי מתחיל לממש את זממו ולהכחיד את העם היהודי, אבל לא רק את הנפש הוא רוצה, אלא גם את הרכוש הרוחני ההיסטורי של עם ישראל – את ארון הספרים היהודי.
הנאצים ביצעו את מלאכתם בהתלהבות גדולה. בכל מקום אליו פלשו, הם אספו את הספרים ושרפו אותם למרבה הצער, ואכן, כתבים רבים אבדו מעמנו בשנות הזעם הקשות.
כשנאלצו לנטוש את ביתם, ר' ליפא ליוש, רעייתו ושבעת ילדיו, היה חשוב לו רק דבר אחד: הוא הרים מרצפת, חפר ברצפת ביתו בור עמוק, והכניס את הש"ס שלו אל האדמה, מכסה אותו בעפר וסוגר במרצפת…
השכנים בבתים הסמוכים עסקו אף הם בהטמנת חפציהם בכדי שאלו יישארו ברשותם גם לאחר שתסתיים המלחמה. הם טמנו באדמה את כלי הכסף ותכשיטי הזהב שברשותם, אבל הרב ליוש טמן את הגמרא כשטעמו ונימוקו עמו: "אחר המלחמה", טען, "איני יודע אם ניתן יהיה למצוא ש"ס. הרשעים הרי מעלים באש את הספרים בכל מקום אליו הם מגיעים, וחלילה וחס שתשתכח תורה מישראל. הואיל וכך יש להקדים רפואה למכה, ולדאוג שלפחות ש"ס אחד יישאר בעולם, שאותו ניתן יהיה להדפיס מחדש ולהפיצו בישראל".
"המלחמה הסתיימה", מספר בנו הג"ר משה חיים ליוש שליט"א, "אבי איבד בה את רעייתו ושבעת ילדיו הי"ד. אבל למרות הטרגדיה האישית הקשה, הוא לא ויתר על הש"ס שבבעלותו. הוא הצליח לשוב לביתו, והרים את המרצפת. אמנם ניכר שמישהו חיטט באוצר, ואף נטל עמו את הכרך העליון, מסכת שבת, כנראה בכדי להעריך את שוויו, ולהסיק מכך על ערכם של יתר הספרים. אך יתר המסכתות שכבו להן בבור כבעת שהוטמנו, ואבי הסתער עליהן כשדמעות מציפות את עיניו.
"אחר העלה את הכרכים לארץ, והם מונחים עד היום בביתי. גורלם של השכנים, לעומתו, לא שפר עליהם, וכל האוצרות שטמנו נבזזו בידי הצוררים שרצחו וגם ירשו".
מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה. רבי ליפא ליוש התאמץ מאוד כדי להדפיס את הש"ס הבבלי, אם חלילה ישתכח מישראל, ובנו, הג"ר משה חיים יבלחט"א, זכה בפועל להדפיס את הש"ס הירושלמי, ועוד ספרי ראשונים ואחרונים, במסגרת ההוצאה לאור 'מאורי אור' שבבעלותו, ולהרבות תורה בישראל, ועל כך בשורות הבאות בסייעתא דשמיא.
אכשר דרא
לפני כ-15 שנה, ישב הרב משה חיים ליוש באחד מבתי המדרשות בירושלים. בשולחן שלידו ישב אברך, שקוע באחת מסוגיות ה'ירושלמי'.
"אחר שעה רצופה שהאברך ישב במקומו", מספר הרב ליוש, "הוא קם לפתע, נסער. 'מתי', הוא שאל ספק את עצמו ספק את סובביו, 'יקום כבר האיש שיעשה מעשה ויוציא את הירושלמי מחדש, בכתב קריא ונקי מהשגיאות הרבות?'.
"מדובר באברך שאני מכירו מישיבתנו המשותפת באותו בית מדרש", הוא ממשיך ומספר. "לא ידעתי את שמו, אך הכרתי את התמדתו. הוא ישב בכל יום ולמד את סדריו, בבלי, ירושלמי והלכה, ומריסי עיניו ניכר שהוא מאלו שזכו לגלות את המאור שבתורה, ולהתענג על מתיקות הגמרא. אך כעת הוא נראה כאוב, אפילו מיואש, בעת שהסביר לחברו את המועקה המטרידה אותו: "דבר אחד הוא לעמול על הבנת סוגיה ולרדת לעומקה, ודבר שני הוא 'לשבת' שעה ארוכה על קטע גמרא, ולגלות בסופו של דבר, שהפירוש השגוי נגרם רק בשל מילה שנכתבה בשיבוש, ציון של ה'עין משפט' שאינו נכון או טעות מזעזעת של 'הבחור הזעצער' שהשתרשה ב'פני משה' ונקבעה לדורות.
"היום, כאשר אכשר דרא וספרי הקודש יוצאים חדשים לבקרים בהוצאות מהודרות ובאותיות מאירות עיניים, בסדר בהיר ובעריכה מחודשת; כאשר מול הוצאות מפוארות כאלו מתקשה גם ה'בעל דבר' עצמו למצוא תירוץ שיניא את הלומדים מללמוד – איני מבין מדוע טרם קם האיש או המכון, שיוציא את הירושלמי מחדש, כמתכונתו המיושנת ואף בלא פירושים וביאורים. מה אנו מבקשים? רק הדפסה חדשה ועריכה נקיה מטעויות…".
במקומו ישב הרב ליוש והוא שמע את השיחה כולה, מתחילתה עד סופה. "שמעתי את הדברים והסכמתי עם האברך בכל מילה. מי כמוני יודע כמה קשה ללמוד ולהבין את דברי הירושלמי, וכל זאת רק בשל ההדפסה המשובשת של הש"ס, שמזה שנים היא נדפסת במהדורות צילום שוב ושוב, בלא שימצא מישהו שיסקל את הטעויות הרבות, ויוציאה לאור עולם בפאר ובהדר כמגיע לה.
"בעוד ששפר עליו גורלו של הבבלי, המשיך הירושלמי לשבת בקרן זווית חשוכה. אמנם פה ושם ראו אור המסכתות שהודפסו מחדש בידי המכונים שהוקמו בעשורים האחרונים, אך הש"ס כולו נדפס ללא שינוי מאז ההדפסה האחרונה שבוצעה לפני כ-100 שנה, בדפוס וילנא-פיעטרקוב בשנת תרע"ז…
"אבל קושייתו של האברך לא נותרה ללא מענה. ראיתי כי הדבר נוגע לו, נגשתי אליו ובשרתי לו: תנוח דעתך, עוד זמן מה, בעוד חודש או חודשיים, וגם אתה, ככל המוני בית ישראל, תזכה ללמוד את דברי הירושלמי מתוך המסכתות, שיראו אור בדפוס חדש ובעריכה מחודשת. הירושלמי היה אכן מונח בקרן זווית, אך קרוב היום בו הוא יועמד בקרן אורה".
גדול ממידותיו
חלום ההדרת הירושלמי מחדש, קינן במוחו של הרב ליוש שנים רבות קודם לכן. הוא עסק רבות בהוצאה לאור של ספרי הראשונים והאחרונים, שעד כה לא זכו להידפס מחדש אלא הועתקו שוב ושוב במהדורות צילום, על טעויותיהם ושיבושיהם, וכל הזמן חשב בלבו לעשות את אותו הדבר גם עם הש"ס הירושלמי.
חבריו לתחום ניסו להניאו מלגשת לביצוע המשימה. "זו מלאכה שרואים את תחילתה אך לא את סופה", אמרו כששמעו על הרעיון היומרני וחסר הסיכויים. מבצע כזה מתאים להוצאת ספרים וותיקה ומבוססת, שמאחוריה נדיבי עם שישאו בעול ההדפסה, שהוצאותיה עשויות להכפיל ולהשליש את עצמן ויותר. "היוזמה אינה מתאימה", אמרו, "ליחיד העמל בכוחות מצומצמים, בחדר שאינו אלא ארבע אמות רבועות, נעדר כל משאבים שבהם כרוך פרויקט כה ענק". אך הטענות הללו, למרבה הפלא, לא מצאו להן אוזן קשבת:
"אדרבא, עם כל טענה שהושמעה, רק התעצמה בליבי התחושה שזו היא המטרה שהועידו עבורי", הוא חותם. הרעיון החל קורם עור וגידים, גם משקיע נמצא לפרויקט, והוא יצא לדרכו כאשר צוות מצומצם אך איכותי של ת"ח, עמל על הגהת דפי הירושלמי, החל מה'מאימתי' שבריש מסכת ברכות, כאשר התקוה היא להגיע גם לתיבת הש"ס האחרונה.
והתחזיות, גם הפסימיות, התממשו. הפרוייקט התברר כמורכב הרבה מכפי שניתן היה לשער מראש. המלאכה שהאומדנים דברו כי תשתרע על שנתיים – התמשכה לחמש שנים, סכומי ההשקעה אף הם הכפילו והשלישו את עצמם, וזאת משום שאט אט גלשה העריכה לתחומים נוספים: אם בשלב הראשון דובר רק על הצמדות לטקסט עצמו, כלומר הוצאת הירושלמי כמתכונתו עם תיקונים והגהות הכרחיים ומקסימום גם להדגיש את 'דיבורי המתחיל', הרי שבהמשך התברר כי המלאכה בצורה זו לא תהיה מושלמת.
כך התרחב הצוות, הם השקיעו כל אחד את מיטב הכישורים, הזמן והמאמצים, כדי לעמוד ביעדים המחודשים שהציבו לעצמם. הם סדרו מחדש את דברי הירושלמי על המפרשים, סיקלו טעויות ותקנו שיבושים שהשתרשו במשך השנים, כאשר הם עצמם משתאים מהכמות העצומה של השגיאות שהשתרבבו לש"ס הירושלמי: עיקר הטעויות התרכזו במסורת הש"ס ובעין משפט, אך היו גם טעויות רבות בגוף דברי הגמרא. הטקסטים של המפרשים אף הם לקו בשיבושים רבים שחייבו תיקון.
התיקונים כולם נעשו על פי הוראת גאוני הדור, עמם התייעצו לאורך כל הדרך, תוך שימוש בצורה הוותיקה של כתיבת הגירסה המתוקנת בסוגריים מרובעות, והשארת הכיתוב הישן, המוטעה לכאורה, בסוגריים עגולות. "שאלתי את הגאון רבי יעקב בלויא זצ"ל, כיצד עלי לנהוג במקרה שאנו מגלים טעות שהיא 'טעות בעין' ולכל הדעות, כאשר מובן גם כיצד נוצרה הטעות. הרב השיב כי בכל מצב, למעט במקרים קיצוניים ממש, יש לציין את הגירסה המתוקנת לצד הגירסה המוטעית לכאורה. 'אין לבצע תיקונים על דעתנו, שכן תמיד נוכל לבסוף לגלות כי הטעות אינה טעות, אלא הדברים לא הובנו בהבנתנו הצרה', הנחה הרב".
כל תיקון, מיותר לומר, התקבל רק לאחר שבע בדיקות ושבעה בירורים חוזרים ונשנים שנעשו בעבודת צוות. פעמים, הם גילו, משנה התיקון את הבנת הסוגיה. קטעים עמומים שנראו חסרי פשר ורבים נלאו מלהבינם, הוארו לפתע עם גילוי מקור הטעות, שחסמה עד עתה את שדה הראיה.
לכל אורך הדרך הקפידו הרב ליוש ואנשי הצוות, שלא לסטות כמלוא נימה מצורת הדף המקורית של ש"ס וילנא פיעטרקוב, ושלא לשנות את המפרשים המופיעים על הדף. זאת, על פי הנחיית גדולי התורה עמם נועצו.
אפילו כאשר התעוררה שאלה כיצד לסדר את המסכתות בסדר מועד, שבכל מהדורה נדפסו בסדר אחר, הם שטחו את השאלה בפני מרן הגר"ח קנייבסקי זצ"ל (שכידוע חיבר חיבור משלו על התלמוד הירושלמי), שהורה כי הסדר אינו משנה, והם החליטו אפוא להדפיס את המסכתות לפי הסדר על פיו נהוג לימוד הדף היומי בתלמוד הירושלמי.
ההיצמדות לש"ס המקורי, ש"ס וילנא-פיעטרקוב, אכן הוכתרה בהצלחה. צורת הדף נותרה ללא שינוי, והשינוי היחיד הוא בכרך הנוסף שהצטרף לסדרה. עד כה הודפס הש"ס בשבעה כרכים, אך במהדורה זו עומד מספר הכרכים על שמונה, לאחר שהכרך השביעי – מסדר נזיקין, פוצל לשני כרכים כדי להקל על הלומדים, ובמהדורה המוקטנת 'מהדורת פנינים', חולק סדר זרעים לשלשה כרכים גם כדי להקל על הלומד, והסט מונה תשעה כרכים.
בלי לפגוע
הרב ליוש תולה את ההצלחה הגדולה של ש"ס 'מאורי אור', דווקא בכך שהיא הושגה בדרכים עדינות ובלי לפגוע באף אחד על הדרך.
"להוציא ירושלמי זה פרויקט לא קטן. כמובן שהיה לי חשש שאולי עוד מישהו עובד במקביל על הוצאה שכזאת, ולכן יצרתי קשר עם כל המכונים וההוצאות לאור שהיו קיימות אז, ושעסקו בהוצאה לאור של ספרי קודש, וביררתי אם יש מישהו שעוסק בהוצאת התלמוד הירושלמי.
"לא זו בלבד, אלא גם הצעתי להם, אם מישהו אחר לוקח את הפרויקט הזה על עצמו, אני לא נכנס לזה. זה באמת פרויקט ענק ועצום, זכות גדולה, אבל אם יש מי שיעשה את זה, אני מוותר מראש. אני לא רוצה לריב עם אף אחד ולא להתחרות עם אף אחד.
"כל המו"לים האחרים אמרו לי שאין להם שום כוונה להתעסק עם זה, ורובם גם המליצו לי להתרחק. 'אין לזה ביקוש', הם אמרו לי, 'אתה עובד ומתייגע, ובסוף אף אחד לא יקנה את זה… אולי אם תשיג מראש מימון של תורמים נדיבים, זה יהיה שווה את זה'.
"אבל אני לא מנהל מכון ולא מחפש תרומות. אני למדתי עם השנים, שכשיש ספר טוב שכתוב בצורה ברורה ונגישה, הציבור קונה אותו ולומד בו.
"נכנסתי לפרויקט ובאמת שקעתי בו למשך שנים. ב"ה ראיתי ברכה בעמלי, ועד היום הש"ס הירושלמי שלנו נמכר בעותקים רבים, כי הוא באמת הש"ס היחיד שמצד אחד צמוד לצורת הדף המקורית, ומצד שני הוא מופיע בדפוס ברור, אותיות ברורות ונקיות, עם ניקוי וניפוי של רוב הטעויות… המהדורה הזאת, אין לי אלא להודות לקב"ה על הזכות העצומה שנפלה בחלקי, ולהכיר תודה על המסירות נפש של אבא שלי, שלא תישכח תורה מישראל, רק בזכותו זכיתי לחלק משלי בההדרת הירושלמי, והפיכתו לספר שכל אחד יכול ללמוד ולהבין".