תלמידו של ה"חוזה מלובלין" שמע מרבו על גודל ושגב מעלת אמירת כל ספר התהלים בכוונה ובמתינות מריש ועד גמירא ועד כמה פועלת אמירה זו אצל האדם ומרוממת אותו. פינה לו יום שלם מכל עיסוקיו, התכונן כדבעי, הסתגר בבית כנסת והחל באמירת כל הספר בכוונות נפלאות והתעוררות גדולה.
בעומדו מעט לפני סיום אמירת הספר, לאחר עמל רוחני שארך מחצית היום, נכנס לבית הכנסת שמשו של ה"חוזה" ואמר לתלמיד שרבו מצווה עליו לעזוב עכשיו כל עיסוקיו וללכת לעזור ליהודי פלוני.
התלמיד עשה כמצוות רבו אך היטב חרה לו על הדבר שכמעט הספיק להשלים את כל הספר ועתה לא עלה הדבר בידו. ידוע ידע כי רבו ה"חוזה" כשמו כן הוא, יודע במה עסק ובכל זאת שלח את השמש להפריעו מעבודת הקודש.
בא לו אצל ה"חוזה" ושאלתו בפיו למה לא המתין הרב עוד מעט עד שיסיים את כל ספר התהלים ושיגר את שמשו בבהילות למונעו ממדרגה רוחנית. השיב לו רבו: רציתי ללמד אותך שיותר חשוב מאמירת כל התהלים ברצף ובכוונה זה לעזור ליהודי אחד ולעשות עמו חסד.
***
מעשה בעל מסר דומה מסופר (גיליון מורשה) על בעל התניא ושו"ע הרב שבעיצומו של יום כיפורים, ויש אומרים שהיה זה יום כיפור שחל בשבת, עזב את התפילה והלך להביא עצים לבית אחד בקצה העיירה ששכבה בו יולדת שהיתה צריכה שיחממו לה ולתינוקה את הבית.
למרות שהיה יכול הרב לשלוח אחד מתלמידיו לעשות זאת, העדיף לעשות את המצווה בעצמו גם כדי ללמד את התלמידים שעשיית חסד עם יהודי יותר חשובה אפילו מתפילתו של בעל התניא ביום כיפור שחל להיות בשבת.
ועל כך כתוב בפרשתנו "ואהב גר לתת לו לחם ושמלה" וסמוך לו "ובו תדבק" ודרשת חז"ל ידועה כיצד תדבק בו והרי הוא אש אכלה? אלא הידבק במידותיו מה הוא רחום אף אתה תהא רחום וכו'. שלמרות שה' אלוקיכם הוא אלוקי האלהים ואדני האדנים הקל הגדול הגבור והנורא (פרק י' פסוק יז') וזהו גבורתו, ואצל גבורתו אתה מוצא ענותנותו (רש"י שם פסוק יח') שהוא אוהב גר לתת לו לחם ושמלה.
כי כל כמה שנמצאים גבוה בהשגות אלוקיות, צריכים להביט על מעשים שנראים פשוטים כמו לתת לו לחם ושמלה ולמעשה הם הם הדברים הגבוהים והנשגבים.