אחד האישים שנפטר במהלך החודש, יהודי שקידש שם שמים בצורה מופלאה, הוא הרה״ג רבי אברהם חמרה זצ״ל, שהיה במשך עשרות שנים רבה הראשי של יהדות סוריה.
לאחר ששומעים את הסיפורים עוצרי-הנשימה על הרב זצ״ל, שאפילו הנשיא הסורי הקשוח חאפז אסאד העניק לו הכבוד לשבת בכורסת-הנשיא, אפשר היה לחשוב שמדובר באישיות תקיפה, שידע לעמוד מול מלכים ורוזנים. ברם, אם מול הנשיא אסאד התנהל הרב הראשי ללא חת, הרי כשעלה ארצה התברר שההיפך הוא הנכון. בני הבית, ואנשי הקהילה בחולון, מספרים דברים המלמדים על אישיות רכה ורכרוכית, שליבו יצא אל כל יהודי באשר-הוא.
באחד ההספדים בימי ה'שבעה', כשרב חשוב נשא מדברותיו והאריך בשבחו של הנפטר, נשמע לפתע קול-בכי של ילד קטן שישב בצד. הילד, שלא עבר את גיל ה-7, קרא לפתע קריאת-ביניים אל תוך ההספד, וביכה בקולו הילדותי: "למה אתם לא מספרים איך הוא התייחס אליי, כילד קטן, וקידם אותי מדי בוקר בברכת בוקר טוב לבבית, האיר לי פנים בצורה שאי אפשר לתאר, עודד אותי ללמוד, ואף בחן אותי מדי פעם על מה שלמדנו בחיידר" – – –
הנוכחים נדהמו, הסתכלו על הילד, ולא ידעו מי הוא… התברר שהיה זה ילד שהתגורר בשכנות למשפחת הרב, ברחוב ארלוזורוב במרכז העיר חולון, ולא היה לו קשר משפחתי, או כל קשר אחר, אל הרב. ולמרות זאת, התייחס אליו הרב חמרה כאל בן משפחה, וקירב אותו עד למאוד. וכמוהו, מאות ואלפים מתושבי העיר.
ולא רק יהודים… עוזרת-הבית הגויה, העובדת בבית משפחת חמרה, ישבה אף היא ובכתה, וסיפרה איך כל פעם כשהיתה עוברת ליד הרב, בירך אותה ואיחל לה כל-טוב.
בעת שישבנו עם האבלים הגיע לבית הרב שליח של חברת פיצה, וסיפר בדמעות כיצד כל פעם כשהיה נפגש עם הרב, אפילו בפגישה ארעית, היה הרב קם לכבודו, מנשקו ומחבקו. "הייתי אומר לרב שאני מתבייש שהוא עושה לי את זה, אבל הרב אמר 'הרי אתה יהודי טוב, וערכך בשמים לא יסולא בפז'…
חתניו של הרב, תלמידי חכמים מופלגים, ובהם הרה״ג רבי יונתן ענבה המשמש כרב קהילת 'בית דוד' בחולון, מציעים לי לבוא לסיור ב…ביתו של הרב. כששאלתי על מה ולמה, ומה יש לי לראות בבית עצמו, השיבו "בוא ותראה"…
באתי, ראיתי, ונדהמתי. בכל פינה תלויים על הקירות שלטי-תמונות עם כיתוב אחד ויחיד. ומה כתוב בו, באותו כיתוב: 'ואהבת לרעך כמוך'. ״זה היה הרב, וזו היתה דמותו״, הם אומרים, ומספרים באיזו התלהבות היה אומר מדי בוקר, לפני תפילת שחרית, את מה שאומרים בני ספרד "הריני אוהב כל אחד מישראל בכל נפשי ומאודי"… כל אחד מאחינו הספרדים מוציא מפיו את המלים הללו לפני התפילה, אבל הרב היה בין היחידים שהתכוון לכך… וקיים את מה שאמר מכל הלב, ובנפש חפצה. גם בצאתו מן הבית, היה מנשק את המזוזה בחום רב, מניח עליה את ידו ואומר בקול רם: "אני אוהב כל אחד מישראל כלבבי"…
האח מברוקלין, רבי יוסף שליט״א, המשמש אף הוא כרב הקהילה הסורית בברוקלין, מספר בדמעות כיצד היה אחיו זצ״ל מתייחס לכל בן-אנוש, בצורה שאי אפשר לתאר. "גם כאשר היה מחוסר-הכרה, היה מתעורר לפתע ומבקש מאחד הנוכחים לקיים את ואהבת לרעך… ולמשל: לפני שבועיים נכנסו לבקרו בני זוג מקרובי המשפחה, והרב חמרה שכב במיטתו ללא ניע-וניד. לפתע כמו התעורר מעלפונו, ופנה אל הבעל ואמר לו "נראה לי שלא הגשת לאשתך כוס-שתיה"… והנוכחים כמעט שהתעלפו… עד לרגע זה היה נראה הרב כמחוסר-הכרה, והנה לפתע הוא פותח את פיו, ומבקש שיגישו לאשה לשתות…
עוד מספר האח, שהגיע ארצה כדי להשתתף באבל המשפחתי, על גבורת-הנפש של אחיו הצדיק, ומתאר את האמונה העזה שפיכתה בליבו פנימה, ושנראתה במיוחד לאחר האסון הטראגי שהתרחש בארה״ב, בו נשרפו למוות בטרגדיה נוראה בתו הגב' א. אזן ע״ה, ונכדיו יצחק הלל, משה והנריט- לאה זכרונם לברכה, בשריפה קשה שפרצה בביתם שבעיר פלטבוש.
"כאשר הלך אחרי האסון הנורא ההוא, לנחם אבלים, שאלוהו הנוכחים מהיכן הוא שואב כוחות שכאלה, והרב הצביע תמיד כלפי מעלה, ואמר – "רק בזכות האמונה, והידיעה שכל מה שעושה הקב״ה לטובה הוא עושה".
אחד הנכדים, בן תורה מובהק, מספר שבימי השבעה על עלותם השמימה של בתו ונכדיו, הפצירו ברב לדרוש ולהספיד בפני הקהל, אולם הוא סירב בתוקף, ובמשך כל ימי האבל ישב בשתיקה מוחלטת, באמרו: ה' נתן וה' לקח. השי״ת יודע היטב מה הוא עושה, ואין לנו להכביר במלים.
"אפשר היה לראות בחוש כיצד הוא מקבל עליו את הדין באהבה גמורה", מספר הנכד, ומוסיף שבתום השלושים ביקשו שוב מסבו לדבר בפני הנוכחים, והרב קם ואמר משפט אחד: "אני מודה לכל אלה שעזרו לנו בימי האבל, ומברך אותם שלא יידעו צער"… זה מה שהיה אכפת לו לומר. תודה למי שעזר. וחזר לשבת בשתיקה.
*
קידוש-השם הגדול שעשה עוד בהיותו בסוריה, הביא לכך שגם המופתים המוסלמיים העריכו והוקירו את פעולתו. אחד הסיפורים המופלאים ביותר שהעלו את קרנו בעיני אנשי הדת בסוריה, התרחש במהלכו של חורף אחד, כשבצורת קשה היכתה במדינה הסורית ולא ירדו גשמים כלל. בעיצומו של חג הסוכות, כאשר הרב חמרה יצא מבית הכנסת עם ארבעת המינים שלו, פגש בו מפקד המשטרה הסורית ושאל: "כבוד הרב, מה יהיה עם הגשם שלנו?" והרב חמרה השיב: "אם האלוקים ירצה, יירד גשם".
המפקד לא שתק: "נו, אז מדוע אינכם מתפללים?" והרב הראשי השיב לעומתו: "אנחנו נתפלל, ובעזרת השם יירד לנו גשם, עד שמחת תורה". המפקד לא ויתר, וביקש מהרב 'להתערב' איתו על כבש… "אם לא יירד גשם, אתה הרב צריך להביא לי כבש"… אמר המפקד.
במשך כל ימי החג שרר שרב בסוריה, וצל-צלו של ענן לא נראה באופק. והנה הגיע יום שמחת תורה, וגם הוא היה יום חמים מאוד. לאחר ההקפות הלך הרב חמרה לישון… לפתע כיסו עננים את השמים ומזג האוויר השתנה מקצה לקצה. בני הבית העירו את הרב משנתו, ואמרו לו שכבר יש עננים… "על זה אתם מעירים אותי?!" – שאל, "תעירו אותי כשיירד גשם"… ובתוך כמה דקות החל לרדת גשם זלעפות, וכל רחובותיה של דמשק נשטפו במים. קידוש השם עצום נגרם בכל רחבי המדינה.
(הרב משה מיכאל צורן שליט"א, 'קול ברמה')