הרב ישראל ליוש
"וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה…" (לז לה)
רש"י מסביר שיעקב אבינו לא התנחם על בנו יוסף, כי 'אין אדם מקבל תנחומין על החי', משום שרק על המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב ולא על החי.
מדבריו מתבאר שאי הנחמה לא היתה בחירה של יעקב, אלא שכך היה שלא קיבל תנחומים, משום ש'אין אדם מקבל תנחומים על החי'.
ופירושו קשה בתרתי, א. הרי יעקב אבינו בודאי ידע ש'אין אדם מקבל תנחומים על החי'. אם כן, הוא יכול היה להבין מהעובדה שהוא אינו מקבל תנחומים, שבנו יוסף עדיין בין החיים, כי לו היה מת, היה מקבל עליו תנחומים?
ב. מלשון הכתוב 'וימאן להתנחם' משמע שיעקב בחר שלא להתנחם, והוא אף הסביר את סירובו להתנחם 'ויאמר… כי ארד אל בני אבל שאולה…" ולא כמו שפירש"י שאי הנחמה נבעה מהעובדה שיוסף היה באמת בין החיים.
אכן ה'ספורנו' מבאר את הפסוק באופן שונה וז"ל: וימאן להתנחם: מאן לשמוע דברי תנחומין, כדי שלא להעביר דאגה מלבו. ויאמר כי ארד אל בני אבל שאולה: קבל עליו אבלות לכל ימיו מפני שאירעה התקלה על ידו, ששלח את יוסף אל אחיו. ויבך אותו אביו: יצחק בכה על שקבל עליו בנו אבלות לכל ימיו, ובכן לא תשרה עליו שכינה.
מדברי הספורנו מתבאר כפי שמשמע מהפסוק שיעקב אבינו בחר שלא להתנחם, כי הוא ייסר את עצמו על כך שעל ידו נגרמה התקלה של יוסף עם אחיו.
***
בספר 'עובדות והנהגות' להרה"ג ר' שמעון יוסף מלר שליט"א מובא בשמו של הגאון רבי משולם דוד סולובייציק זצ"ל שהגאון רבי חיים הלוי סולובייציק זצ"ל סיפר על עוד סירוב להתנחם של אביו מרן ה'בית הלוי' זי"ע, והיה מביא את הסיפור הזה לתאר את עצמת ה'יראת שמים' של ה'בית הלוי'.
"פעם, בעת שלמדתי עם אבי ה'בית הלוי'" – סיפר ר' חיים – "הוריד אבי את הכובע והחליפה ולמדנו, לפתע נכנס הקצב של העיר, והחל לצעוק על ה'בית הלוי' והאשים אותו שקיבל שוחד מהצד השני, בדין תורה שהתנהל אצל ה'בית הלוי' יום קודם לכן, והקצב יצא חייב בדין.
"הבית הלוי קם ממקומו, לבש את החליפה והכובע, הרכין את ראשו כלפי מטה, ושמע את צעקות הקצב בדומיה. כאשר ראה הקצב שה'בית הלוי' יושב בוש ונכלם, הגביר את צעקותיו והמשיך לביישו ולהכלימו, והבית הלוי שותק ואינו עונה כלום…
"לאחר שהקצב נרגע מעט ועמד לצאת מן החדר, אמר לו ה'בית הלוי' שהוא מוחל לו ואינו מקפיד עליו כלל וכלל…
"למחרת כאשר הקצב עסק במלאכתו והנהיג שור לבית המטבחיים, לפתע קפץ עליו השור והרגו במקום. כששמע זאת ה'בית הלוי' הצטער עד מאוד וחשש שהדבר ארע משום הקפידה שלו…
"ניסיתי להרגיעו" – "מספר בנו ר' חיים – "אמרתי לו שאני זוכר שהוא אמר בפה מלא שהוא מוחל לו ואינו מקפיד כלל, אך אבי ה'בית הלוי' לא נרגע, אף כשתיארתי לו בדיוק היכן עמד כשאמר בפה מלא שמוחל לקצב…
"ה'בית הלוי' השתתף בלוויית הקצב, ובכה כל הלוויה בבכיות נוראות, והלך רגלית עד ה'בית החיים'. לאחר מכן קיבל על עצמו להתפלל לפני העמוד ולומר עליו קדיש כל השנה, ולמד עליו משניות כמו בפטירת אב ואם. ואף היה שומר את יום היא"צ של הקצב בכל שנה ושנה…
"זוהי 'יראת שמיים' – סיים ר' חיים את סיפורו – לנהוג כך, רק בגלל שחשש אולי בקפידתו נגרמה מיתתו, למרות שמחל לו בפה מלא ובלב שלם…"