הרב אליהו לפין, מרבני ישיבת 'מיר'
1
האם חשבתם פעם כי המשפט הבנאלי "אין אדם רע – יש אדם שרע לו" נוגע באחת השאלות האקוטיות ביהדות – הרי יוצר האדם הוא מקור הטוב, וממנו נאצלה נפש האדם, אז איך תתכן מציאות של נפש רעה? ואיך בכלל ניתן להאשים אדם על שנפשו רעה אם כך היא נוצרה מלכתחילה?
בעל ה'עקידה' כותב כי הפרדוקס המקביל לזה נמצא בפרה אדומה המטהרת את הטמאים ומטמאה את הטהורים – אם הפרה היא מציאות שכולה טהרה עד כדי כך שביכולתה לטהר את הטמא, אז איך בכל זאת נטמאים המתעסקים בה?
בהסברו הנפלא הוא קובע כי בהכרח שהטומאה לא באה מן הפרה אלא מן המתעסקים בה, וזאת היא משמעותו של החוק שגזרה התורה במצוות פרה אדומה – חוק המשולל הבנה שכלית – כדי שאנשים ילמדו ממנו על נשמתם האלוקית וידעו להפריד בין מה שהיא בעצם לבין מה שהיא במקרה.
מעצם תולדתה טהורה וקדושה היא – "הוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה היא", (נדה ל, ב) ולא רק שהיא טהורה אלא גם מטהרת בגדיה – כי ממנה המידות הטובות והדעות הנכונות של האדם, אלא שהאדם המתעסק עמה הוא המביא טומאה מעצמו, כשם שטומאת המתעסקים בפרה היא משהו הבא מבחוץ ולא מהפרה הטהורה בעצמה.
2
האמת היא שבלי לשים לב אנו עונים כל בוקר תשובה לשאלה הזאת: נשמה שנתת בי טהורה היא! קיבלנו את המוצר כשהוא מושלם. כל השאר הן תוספות משלנו.
ההבנה הזאת היא קריאה ללקיחת אחריות על העטיפות הלא מתאימות שאנו עוטפים בהן את הנשמה, היא תמרור אזהרה למודעות ושימת לב לכל מה שאנו עלולים לפגוש במשך היום.
אבל מצד שני יש כאן גם קריאה מעודדת ונוסכת תקווה לשינוי – אין אדם רע, הנשמה איננה רעה, כל התוספות המציקות שהתלבשו עלינו במשך הזמן שאנו כאן אינן באמת חלק מאיתנו, כאורחים מן החוץ המה. אפשר וצריך לזקוף קומה כדי להיפרד מהן, בבחינת – התנערי מעפר, קומי!
3
ערב שבת פרשת חוקת הוא היום בו התרחשה הגזירה הנוראה של שריפת התלמוד בצרפת ביום שישי ט' בתמוז, בתקופת רבי יחיאל מפריז מבעלי התוספות, ואשר נרמזת בתרגום המילים 'זאת חוקת התורה – דא גזירת אורייתא', היינו, זאת הגזירה שנגזרה על התורה. על השריפה הזאת חיבר תלמידו מהר"ם מרוטנבורג את הקינה 'שאלי שרופה באש' הנאמרת בתשעה באב.
הדבר הזה הוא בלתי נתפס – איך תתכן מציאות כזאת שגויים יכולים לשרוף את התורה הקדושה שהיא גילוי דבר ה' בעולם? כשבעצם השאלה הזאת כבר נוגעת לתקופה קדומה יותר – איך הצליח טיטוס לחלל את קודש הקדשים ואחר כך להעלותו באש?
התשובה נמצאת באותו רעיון דלעיל של הפרדת המציאות הקדושה מהמקרים שחוצה לה – כל מציאות של קדושה קיימת לעד ואין אפשרות לפגוע בנשמת אפה – גווילים נשרפים ואותיות פורחות. האפשרות לעטוף אותה מבחוץ בעטיפות של ביזיון וכיליון היא תוצאת מעשי האדם, וכמו שאמרו לטיטוס בית חרב החרבת, כי פנימיות בית המקדש כבר נחרבה ופרחה קדושתו למעלה כתוצאה מחטאי ישראל, וכפי שמאריך להסביר בספר 'נפש החיים'.
4
יש כאן תובנה מזעזעת: אם חורבן הבית הפיזי התאפשר רק מפני שהבית הרוחני כבר נחרב בעוונות ישראל, באותה מידה מוכרח להיות שהתכנות המציאות בה אפשר לשרוף את ספרי הקודש נוצרה רק מכוח היחס שיהודים בעצמם נתנו לספרי קודש.
ואכן, היו מן הראשונים שקישרו בין שריפת התלמוד לשריפת ספרי הרמב"ם שאירעה בשנים קודמות כתוצאה מהלשנות של יהודים, כחלק מהמאבק בספריו ובדעותיו.
הרמח"ל לעומת זאת בהתייחסו לשריפת הספרים שאירעה באיטליה מגלה כי נגרמה בעטיה של 'שריפת ספרים רוחנית' שקדמה לה, ותולה את סיבת הגזירה בקטרוג התורה על שלא המיתו עצמם באוהלה והלכו אחר הנאות העולם הזה.
כולם מסכימים כי האחריות על היחס שהעולם שסביבנו נותן לתורה מוטלת על כתפינו – ככל שבעינינו תתעצם חשיבותה וכבודה של תורה, ובמעשים שלנו נוכיח את רום ערכה על פני כל הדברים האחרים שיש לעולם להציע, כך יתרומם כבודה לעיני כל חי.