סיפר הגאון רבי משה שמואל שפירא זצ"ל, מה ששמע בבית בריסק על מרנא ה"בית הלוי" זצ"ל, שבתקופתו היו גזירות נוראות בגוף וברוח על עם ישראל, ופעם בשנה היו מתכנסים גדולי ישראל כדי לטכס עצה כנגד אותן הגזירות, ורבי יושע בער היה תמיד ראש המדברים באסיפות אלו.
היתה פעם אסיפה בוילנא באמצע החורף, ומכיון שהנסיעה מבריסק לוילנא ארכה כיומיים שלושה, לכן שכרו עגלה חזקה וסגורה ושני סוסים טובים, והכינו אוכל צידה לדרך לכמה ימים, ויצאו לדרך.
והנה לאחר נסיעה של כמה ק"מ כשעברו באיזה כפר, עצר אותם איזה גוי, ואמר, אתם היהודים היכן הלכה מידת הרחמנות שלכם – וסיפר – שבכפר יש יהודי מטופל בילדים שבביתו סובלים מחרפת רעב, והקור הוא נורא כי החלונות שבורים, ואין שום אדם שמתעניין בו…
כששמע זאת ה"בית הלוי", הורה מיד לעגלון לנסוע לביתו של אותו יהודי, וכשטען לו משמשו 'הרי אנו בדרך לאסיפה ומחכים שם כל הרבנים ואיך אפשר להתעכב', דחה אותו ה"בית הלוי" שיש מספיק זמן ויספיקו גם לאסיפה…
כשהגיעו לבית היהודי, אכן המחזה היה איום ונורא, כל החלונות פרוצים והקור נורא, האשה לובשת סחבות, הילדים מסתובבים מוזנחים, והאב שוכב קפוא מקור ובקושי פותח את פיו ומדבר, ואין אוכל בבית מלבד כמה חתיכות לחם יבשות.
מיד הורה ה"בית הלוי" להזמין זגג לתקן את החלונות, לקנות עצים לחמם את הבית, ולהביא מהעגלה את האוכל שהכינו לנסיעה – כדי להחיות את נפשם של בני הבית. אך הבעל-הבית מרוב חולשתו לא יכול היה אפילו לפתוח את פיו לאכול, ורבי יושע בער לקח מרק חם, והחל להאכילו במשך כמה שעות טיפה אחר טיפה, עד שלאחר כמה שעות כשגופו קצת התחמם, התחיל הוא קצת לחזור לעצמו.
כשראה השמש שהמצב בבית כבר יותר טוב, אמר, 'נו, עכשיו כבר אפשר להמשיך בנסיעה', אמר לו רבי יושע בער, עכשיו לילה, נלון כאן ולמחרת ניסע, אך למחרת בבוקר שוב ישב רבי יושע בער להאכיל את בעל הבית והילדים, ושוב השמש דוחק להמשיך בנסיעה, אמר לו רבי יושע בער: 'איך אפשר לעזוב אותו? צריך לחכות שיתחזק ויוכל לרדת מהמיטה'. אמר לו השמש 'הרי כל גדולי הרבנים מחכים באסיפה שכל ענייני כלל ישראל תלויים בזה, והרבי יודע שכל האסיפה תלויה רק בו, ואיך אפשר להתעכב'.
השיב לו ה'בית הלוי', כשיש צער ליהודי, נדחה הכל מפני זה, ואפילו דברים העומדים ברומו של עולם ודברים שכל עם ישראל תלוי בהם. ואכן נשארו שם עוד יום עד שבעל- הבית התחזק, והשאיר לו ה"בית הלוי" כסף וגם את מעיל הפרווה שלו להחיות את נפשו, וכך חזרו לביתם ולא נסעו לאסיפה.
לאחר שנים נכנס יהודי עם מעיל פרווה לבית-הדין של ה"בית הלוי", ושאלו ה"בית הלוי" מי הוא ואיך הגיע מעיל הפרווה שלו אליו, אמר היהודי וכי הרב לא זוכר אותי, אני הוא אותו יהודי מכפר פלוני שהרב הציל אותי ואת ביתי ממוות, ובאתי להחזיר את מעיל הפרווה.
('אוצר פנינים ועובדות', מתוך הגש"פ "תבואות שמש" עמו' רט"ו)