שעת ערב מוקדמת. על הצג חבר יקר. הוא שואל אם אני מוכן להשתתף איתו בדבר מצווה ולבוא לבקר יהודי תלמיד חכם גדול בשנות הארבעים לחייו שנמצא ל"ע בבית אבות.
לא הבנתי, שאלתי אותו. בגיל ארבעים בבית אבות?
שלא תדע מצרות, הוא עונה לי. היהודי היקר הזה חלה בגיל צעיר במחלת ניוון שרירים נדירה. הוא אמנם בגיל ארבעים ומשהו, אבל סיעודי כמו זקן מופלג. המחלה כבר לא תוקפת אותו וב"ה נעצרה ההידרדרות, אבל כנראה עד סוף ימיו הוא יצטרך להיות סיעודי. אשפזו אותו בבית אבות כדי שיוכלו לטפל בו כדבעי ובאווירה חרדית.
נו, ארזתי את עצמי ונסעתי יחד עם ידידי לבקר את אותו תלמיד חכם.
נכנסנו בשערי בית האבות. איך שעוברים את השערים ונכנסים אל הלובי, אתה מרגיש כמו בעולם אחר לגמרי, ציר הזמן כאן שונה ואיטי יותר, כל האווירה אחרת. כאן אין מקום לחיים הסוערים שבחוץ. קשה מאד לתאר את האווירה במילים…
חיכיתי בלובי כשידידי הלך להביא את אותו יהודי מהחדר. היה לי זמן להביט מסביב ולהיכנס לאווירה. כל זה התגמד כשנפגשתי עם יהודי יקר בן ארבעים שאמור להיות עכשיו באיזה כולל ערב או בחיק משפחתו, אולי משיב בישיבה או באמצע שיעור דף היומי. במקום זה הוא יושב כאן על כיסא גלגלים בקושי יכול לזוז או לדבר וזקוק לטובות האנשים שסביבו על כל צעד ובכל פעולה פשוטה.
התעלמתי מהתחושות ושעה ארוכה של דיבור בדברי תורה הלכה אגדה ומוסר עברה עלינו בנעימים. היה ניתן לחוש שזה מחייה אותו ממש.
קצת לפני שהלכנו הוא ביקש מאיתנו רק עוד דקה אחת להקשיב. הוא דיבר באיטיות ובחיתוך מינימאלי של המילים.
יש ווארט אחד שאני אומר לכל מי שבא לבקר אותי לפני שהוא הולך. אני רוצה שגם אתם תשמעו אותו.
רחל אימנו עוברת שנים של עקרות נוראה, מי שלא יודע מהו סבל של שנות עקרות לא יכול להבין את זה. זהו סבל מתמשך בלתי נתפס! בפרט שאחותה/צרתה מגדלת את ילדיה שנולדים שנה אחרי שנה.
רחל מתפללת בכל עוז, היא קורעת שערי שמים ובסוף נושעת. נולד לה תינוק קטן.
היא קוראת לו יוסף לאמור "אסף אלוקים את חרפתי". כלומר: אם עד היום אם היה נשבר משהו בבית היו מאשימים אותי, היום כבר יש את מי להאשים… אם עד היום כשהיו נעלמים דברים מהבית היו חושבים שאני לקחתי או אכלתי, היום ניתן להאשים כבר את הילד…
לא נראה לכם מוזר? על זה היא מודה לה'? על אסף אלוקים את חרפתי??
שנים של עקרות ותפילות, סבל ותחינות, נגמרו היום בלידת יוסף הצדיק. ברוח קדשה היא בוודאי ידעה את זה שיוסף הוא התשובה לעשיו ועכשיו יעקב יכול לצאת ולהילחם בו. שבעתיד יוסף יתעלה לדרגת אבות ושני בניו יהפכו לשבטים בעצמם 'כראובן ושמעון יהיו לי'. היא בוודאי ידעה מה המשמעות של יוסף הצדיק ומידת יסוד שהיא זכתה להביא לעולם.
והיא מודה לה' על הבושה שאולי תהיה שנפתרה? זה מה שעומד לה בראש???
אלא התירוץ הוא פשוט.
אכן, וודאי שרחל ידעה את העוצמה שטמונה בלידת יוסף הצדיק. היא בוודאי הודתה על הכל, גם מה שאנחנו לא יודעים. אבל את ההנצחה של ההודיה היא בחרה לתת על שם הדברים הפשוטים! להראות לכולם שגם כשיש ניסים גדולים ועצומים אסור לשכוח את הדברים הפשוטים!
אסור 'לאבד את הראש' עם כל הדברים הענקיים שהקב"ה עושה לנו ולשכוח להודות על החיים עצמם. לא לשכוח את 'על כל נשימה ונשימה' בתוך כל הדברים הגדולים.
ממני ניתן לקחת מוסר. המשיך אותו תלמיד חכם בשקט. אנשים מסתובבים וחווים ניסים ונפלאות. הם גם מודים על זה לקב"ה "על ניסיך שבכל יום עימנו". אבל הם שוכחים להודות על זה שבגיל ארבעים הם יכולים להזיז ידיים ורגליים וללכת לקניות או לאכול בכוחות עצמם… מי שרואה אותי מבין שזה לא מובן מאליו!
אני מרגיש, סיים האיש, שזו השליחות שלי. להפיץ את היסוד הזה. שאנשים יתחילו לחשוב על החיים הפשוטים ולא לקבל אותם בשוויון נפש אלא להודות ולהלל על כל מה שנראה להם מובן מאליו.
תצאו מפה לעולם הגדול ותפרסמו את זה לכולם.
יצאנו משם עם דמעות בעיניים. בדרך חזור עמדה שתיקה ברכב. שנינו ניסינו לחשוב על כל הפרטים הקטנים שמרכיבים את החיים שלנו. ממש על הכל. זה בלתי נתפס כמה פרטים כאלו יש!!
למחרת המזמור לתודה שלי היה אחרת…