השבוע ביום ראשון בערב נחתה בתיבת המייל של 'הפותח' ההודעה דלהלן, והרי היא לפניכם כלשונה ממש:
"הנה סיפור טרי מהשעות האחרונות:
"לקראת סוף סדר ב', בשעה 17:00 בערך, ניגש אלי אחד האברכים, ושאל אם יוכל להתייעץ איתי בנושא אישי. האמת, שממש באותו רגע תכננתי לסכם חומר שכתבתי אותו בראשי פרקים, והיה לי חשוב להרחיב אותו ולסכם אותו עוד היום, כשהזיכרון 'טרי'.
"ברגע הראשון חשבתי לומר לו שיבוא בתחילת שבוע הבא. אך מיד דחיתי את המחשבה הזו: אברך זקוק לעזרה כעת, ואיך אפשר לומר לו 'לא'?
"ואכן, עניתי לו שאני יכול בשמחה. ראיתי שהוקל עליו, הוא התיישב לידי ושטח את לבטיו, קשיים שהיו לו בנושא הקרוב ללבו. בסיעתא דשמיא היה לי מה לומר לו, כך שסיימנו באווירה טובה. ברוך ה', שנינו הרגשנו את התועלת ב'דאגה בלב איש ישיחנה'.
"השיחה הזו לקחה כ-30 דקות, אולי קצת יותר. שמחתי על המצוה שהזדמנה לי, וחזרתי מיד ללימודי.
"בסיום הסדר, אני חוזר הביתה, כאשר רעייתי מקבלת את פני בהתרגשות: 'קרה לי נס… ממש נס…' היא ממלמלת שוב ושוב בהתרגשות.
"'כן כן, אמא נחתכה ביד…' צעקו מיד הילדים. ואכן, עכשיו שמתי לב שפלסטר מעטר את אצבעה. מה קרה? שאלתי בבהלה.
"'רציתי להכין קציצות עוף לארוחת ערב' – היא החלה לספר – 'ולצורך כך הכנסתי חזה עוף לתוך המעבד מזון. תוך כדי הכנסת העוף, נלחץ כפתור ההפעלה על ידי צלחת שדחפתי מבלי משים, והלהבים החדים החלו להסתובב כאשר היד שלי בפנים!!'
"עצרתי את נשימתי. הרי זו סכנה נוראה!!! לא חסר סיפורים על אנשים שאיבדו אצבעות כתוצאה מדברים כאלו…
"ורעייתי ממשיכה: 'כמובן מיהרתי להוציא את האצבעות משם, אך כבר המכונה הספיקה לסובב את הלהבים כמה פעמים… ציפיתי לגרוע מכל.. ואכן מיד הרגשתי כאב חד ביד. הסתכלתי ברעדה על אצבעות ידי, והנה כולן שלמות, ורק חתך קטן מדמם נוצר באצבע, זכר לנס… אני לא מבינה איך יצאתי מזה בשלום, הרי היד שלי היתה כולה בפנים, כאשר הלהבים החדים מסתובבים… איך לא קרה כלום???' היא סיימה נסערת, והתיישבה על כסא סמוך.
"לאחר כמה רגעים של שתיקה, שאלתי אותה: באיזו שעה אירע כל הסיפור הזה?
"'בערך בשעה 17:15' – היא השיבה.
"ניסיתי להיזכר מה היה באותה שעה. ואז נזכרתי. חמש ורבע!!! זו השעה שבה הייתי באמצע קיום מצוות חסד, באמצע השיחה עם החבר, על אף הקושי שבדבר! אין ספק, שה' שלח לי את המצוה הזו, כדי שתהיה לי 'הגנה', הגנה של מצוה. חצי שעה של חסד, חסכה ממני צער וקושי עצום ונורא…
"בעזרת ה', היום בערב אנחנו נאמר יחד 'נשמת כל חי' בכוונה, על הנס שעשה לנו ה'. אך עוד לפני כן, ישבתי לכתוב את הסיפור לה'פותח', כדי שההודיה שלנו תהיה בפרסומי ניסא"…
"שר כח על הכל ובמיוחד הסיפור עם החסד
הסיפור האחרון מהיום
ממש מרגש!!!
חסד בשעת לימוד?
ועדיין יבואו ויקומו משגיחים וראשי ישיבות ויטענו שה"סדר" אכן נועד באמת ללימוד ולא לעשיית חסד…
ואנה אנו באים?
ואנחנו לא נדע מה נעשה
הנס שאירע בעקבות מעשה החסד
קראתי בהתרגשות את הסיפור על הנס שאירע לאברך בשעה שעסק בחסד.
לאחר ההתרגשות הראשונה ממש התקוממתי. הרי האברך מספר שהיה באמצע לעסוק בעמל התורה הקדושה. וכי בכח התורה הקדושה אין לשמור עלינו מכל פגע עד שעלינו להיזקק למצוות החסד? אתמהה. הרי התורה היא המצווה הגדולה ביותר וגם המגינה ביותר, כמו שאמרו חז"ל שהיא מגנא ומצלה גם שלא בעידנא.
ובמחשבה שניה התיישב הדבר על ליבי. כי אכן התורה מגינה ומצילה, אך ודאי שכאשר העמל בתורה הוא בבחינת דע לפני מי אתה עמל כלשוה"ק של מרן החזו"א, הרי ההגנה והצלה היא בדרגא גבוהה יותר מאשר מי שלומד תורה עם פחות כוונת לשמה ובלי לזכור את נותן התורה. והמבחן לזה הוא מה עושה אותו אדם שזכה לעמול בתורה, כאשר מזדמנת לפניו מצוה אשר לפי הגדר ההלכתי של אי אפשר לעשותה על ידי אחרים, הוא צריך לפסוק מלימודו ולעשות במצוה. אזי אם הוא עושה כן, הרי זה גילוי מילתא על כל לימוד התורה שלו, שהוא לומד לפני מי שאמר והיה העולם ושמירתו עליונה, אבל אם לא יקיים את ההלכה וימשיך בלימודו, הרי זה מעמיד בסימן שאלה את לימודו, מה כוונתו ומה מטרתו ומהיכן חשקו בה [וכמובן שאין הקב"ה מקפח שכר כל מי שעוסק בתורה ומתוך שלא לשמה וכו'].
לאחר הבנה זו הבנתי, שאכן בכח התורה הקדושה להציל לא פחות ואף יותר מכל צרה וצוקה, אלא שאילו אותו אברם לא היה מפסיק מלימודו כדי לקיים את המצוה שהיה מחוייב בה על פי גדרי ההלכה, יתכן שלא היתה מועילה לו די להינצל מצרה. ועתה שעשה כן כמוטל עליו מפי הקב"ה, ניצול מן הצרה הן על ידי המצוה הגדולה של חסד שאין לשער ולתאר ערכה לפניו יתברך, והן מכח התורה הקדושה שעסק בה קודם ואחרי המצוה, שזכותה להציל גם שלא בעידנא.
כתבתי באהבה לכבוד התורה עמליה ולומדיה.