הרב ישראל ליוש
חג מתן תורה… היכלי הישיבות מלאים צורבים ולומדים, מפה לפה. הקב"ה שוב מתגלה בענן כבודו ונגלה אל בניו לומדי התורה בערפלי טוהר בבתי המדרשות. בברקים ובקול תורה, בדברות קודש ובלהבות אש, יושבים בניו ועוסקים בחמדת עולם ובמשוש ליבם, ומקבלים שוב באהבה את תורת ה' יקרה מפנינים, מתוקה מדבש ונופת צופים…
ועתה, אחרי שקבלנו את התורה, הגיעו ימי המסירה! כעת התורה צריכה להימסר מרב לתלמיד, מאיש לרעהו, מדור לדור. כך התורה נלמדת, במסירה, בחברותא. אדם לומד מחברו ומלמד את ידידו, הרב מוסר את תורתו לתלמידיו…
ובראשית ימי המסירה, בתוך ג' ימים, נגנז מוסר התורה הגדול בעולם, נשבה ההוגה בתורה הענק בתבל, תמו מאה שנות עמל ויגיעה, הוראה ומסירה… מאה שנים מיום ליום, מעת לעת… מיומו הראשון ינק תורה בבית אביו הגדול בעל ה'הוד צבי' זצ"ל, ובראשית ימי בחוריו ספג תורה בהיכל רבותיו, ראשי ישיבת פוניבז', וכבר בימי עלומיו החל למסור את תורתו שנלמדה בשקיקה מרבותיו, לצעירי התלמידים בישיבה… ומאז לא פסקה המסירה, יום אחר יום, שיעורים… שיחות… ועדים… עד יומו האחרון ממש…
ראשון למוסרי התורה בדורנו, מרנא רבי גרשון זי"ע, מסר את נפשו למען מסירת התורה. כל סדר יומו התנהל סביב מסירת השיעורים. מועדי האירועים, ההתייעצויות, ואפילו ההתכנסויות של מועצת גדולי התורה נקבעו לפי מועדי השיעורים. שום דבר לא קדם למסירת שיעור או שיחה. לא היה בעולם דבר חשוב יותר מהעיסוק במה שהוא ראה כתפקידו המרכזי בעולם, למסור ולהורות תורה…
כשנעיין בשיחותיו ובדברות קדשו, אולי נבין מעט את דרכו בקודש ואת מסירות הנפש הפלאית הזו… הבריח התיכון שעובר בין כל שיחות הקודש, הוא מידות, מידות ומידות וזיכוי הרבים… הוא הרבה לחנך אותנו שאף אם התורה נלמדת בהתמדה גדולה, אם היא באה ללא מידות וללא מחשבה על השני, לית בה מידי.
ערך 'זיכוי הרבים' היה עבורו ערך עליון, ראשון במעלה, כי גם בתורתו הוא חשב קודם כל על זולתו, לכן הוא מסר את נפשו למסור תורה, כי הוא לא למד תורה לבד, הוא לא השאיר את כוחותיו וידיעותיו לעצמו, הוא העניק משלו לתלמידיו ולשומעי לקחו, כי הוא חי עבור השני, גם בתורתו… ואם אלו ערכיו, לא פלא שהוא מסר את נפשו, כפשוטו, על מסירת התורה…
בני ביתו ספרו לי לא אחת שכל נושא הבריאות שלו נע סביב השיעורים, האם אוכל למסור שיעורים? אם אאמץ את עצמי כעת זה יבוא על חשבון השיעור של מחר? אלו היו מערכות השיקולים של ראש וראשון למוסרי התורה…
בנו, ראש ישיבתנו 'אהבת אהרן', הגאון רבי בצלאל אדלשטין שליט"א, לרפוא"ש, סיפר לי שמאז ומעולם, מאז שהוא זוכר את עצמו כילד קטן מאוד, הוא לא קרא עיתון כשהוא יושב, רק בעמידה, בצורה ארעית לגמרי, אף כאשר היה נזקק לקרוא מאמר או ידיעה עבור צרכי הרבים אותם ניהל, הוא עשה זאת בעמידה, בלי קביעות, כעושה את הדבר מתוך אילוץ…
גבורות הנפש של מרן זי"ע, בלתי נתפסות! כאשר חלה הדרדרות במצב בריאותו של בנו יקירו הג"ר בצלאל שליט"א הוא דרש בשלומו וביקש לבוא לבקרו. בני ביתו שחששו שיראה אותו במצבו, התחמקו בתירוצים טכניים ומנעו את הביקור. למחרת, חזר מרן זי"ע על בקשתו לבקר את ר' בצלאל, ושוב חמקו ממילוי הבקשה, בכבוד ובעדינות. מאז אותו יום הפסיק מרן זי"ע לשאול על מצבו, הוא הבין שרוצים להסתיר ממנו, הוא גם כנראה הבין שזה לטובתו, ובגבורה עילאית לא הוסיף לשאול עליו. למרות שהיה עימו בקשר אמיץ, הם למדו חברותא כל יום לפני שיעורו של הג"ר בצלאל, ואין ספק שמצב בריאותו הדיר שינה מעיניו, אבל אם בני הבית החליטו שאינני צריך לדעת, אתגבר בגבורה ואדום…
בשליחות הקודש שלי, בתמיכה ועזרה לבני הישיבות הק', בארגונים 'דרשו' ו'אחינו', זכיתי רבות להיענות לבקשותיו ולעזור לבחורים שהתדפקו על דלתותיו, ובכל הוראותיו בעניינים אלו, הקפיד תמיד על כבודם של הבחורים. מרגלא בפומיה לראות את טובת היחיד בתוך הרבים, בתנאי שזה לא על חשבון הרבים, אבל כבוד היחיד היה אצלו בקדמת השיקולים…
כמשרת בקודש בישיבת 'אהבת אהרן' בראשות בנו הגאון רבי בצלאל אדלשטין שליט"א, זכיתי להיות תלמיד מרן זי"ע בח"י השנים האחרונות. תורתו ושיעוריו נמסרים בישיבה ע"י תלמידיו, מגידי השיעור בישיבתנו, ואף אני זוכה ללמוד את שיעוריו וללמדם לתלמידיי…
גיליתי עולם של תורה מופלא, סברות ישרות כסרגל, גאוניות בפשיטותן וטהורות באמיתותן. מידותיו המופלאות ואצילותו הטהורה זועקות מכל סברא, תירוץ או קושיא… תורה טהורה, זכה וברורה…
אשרינו שזכינו לגעת בשולי גלימת הוד תורתו… אשרינו שזכינו להיטפל למוסרי תורתו…
הכאב אדיר והפצע מדמם… הצער עמוק והלב מסרב להתנחם… ובכל זאת, בדבקות בקצות דרכו, נמצא ניחומים, ובהמשך מסירת תורתו כשאיפתו, נוושעה ממרומים.