"כל תשא עון וקח טוב"
ה'נודע ביהודה' כתב (צל"ח ברכות ד ע"ב) שהכתוב מעורר כאן את השבים בתשובה מיראה, שיתאזרו וישובו בתשובה מאהבה. וזהו: "שובה ישראל עד ה' אלקיך" בתשובה מאהבה שתגיע עד כסא הכבוד (יומא פו ע"א). "כי כשלתך בעוונך", שהרי שבת בתשובה מיראה, שבה הזדונות נעשו כשגגות, והעוונות ככשלונות גרידא (יומא פו ע"ב). ועתה, "קחו עמכם דברים ושובו אל ה', אמרו אליו: כל תשא עוון וקח טוב". כלומר, בתחילה נעשו הזדונות כשגגות, אך עתה בתשובה מאהבה יעשו הזדונות כזכויות, ואז "תשא עון", ובמקומו "קח טוב", תחשיבו לנו כטוב וזכות.
וזה מזכיר לי:
הרב מפוניבז' סיפר לי, שפעם התרים בבית כנסת עבור הישיבה. זה נתן לו דולר וזה שניים, זה חמשה וזה עשרה. הגיע לגביר אחד, והלה העניק בנדיבות מאה דולרים.
אמר: "ראה נא, עלי להחזיק ישיבה ובה מאות בחורים וכל הוצאות כלכלתם עלי, רואה אתה כמה מעט נותנים, ואין הקומץ משביע. אנא, הוסף על התרומה!"
תמה הגביר: "אחרים נתנו לך דולר ושניים, ולא בקשתם מהם יותר. ואני הענקתי מאה, תרומה מכובדת לכל הדעות, ודוקא כאן אינכם מרוצים?!"
נענה הרב מפוניבז' ואמר: "הלא תבין, הם נתנו דולר ושניים. ואם הייתי מתבזה ומתחנן, היו נעתרים ומכפילים, ונותנים עוד דולר ושניים, עבור זה לא כדאי להתחנן. אבל אתה הענקת מאה, ואם אתחנן אולי תעתר ותכפיל ותוסיף עוד מאה – עבור זה כדאי לבקש"…
כמה נפלא. איזה חסד ה' הוא, שחטאנו ומרינו ובתשובתנו הפך לנו את הזדונות לשגגות. עומד הנביא ומעתיר בדבר ה': 'בואו והכפילו, ותהפכום לזכיות!'…
הוזמנתי להרצות בישוב מרוחק. התארגנה שם קהילה של בעלי תשובה, וביקשו להתחזק. הדביקו מודעות ענק, וקראו לבוא ולשמוע. גם החילונים קראו את המודעות, ונציג התקשורת של השבועון המקומי נשלח להביא רשמים, "כתבת צבע". הגעתי, וראיתיו. רעמת תלתלים וכיפה תלושה משייטת כספינה בלב סערה. אחז במקרופון ושאל האם יוכל לראיין.
אמרתי: "אני אורח, כמוך. תשאל את המארגנים".
התיישב בירכתיים, רגל על רגל, והאזין. דרשתי, והדברים התקבלו.
בסוף אמרו קדיש, והלה נכנס לפעולה. תחב את המקרופון לפיו של אחד מבעלי התשובה: "אמור לי, למי יש יותר עולם הבא. לך, ששינית כל אורחות חייך, או לאברך מבני ברק שגדל בחממת הדת?"
אם היה שואל אותי, הייתי עונה: ודאי שלבעל התשובה! במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד (ברכות לד ע"ב)! אני מוקיר אותם כל כך, יודע במה הם מתמודדים, אשריהם ואשרי חלקם!
להפתעתי, ענה: "ודאי שלאברך מבני ברק!"…
ראיתי שגם המראיין הופתע. "מדוע?", שאל.
והלה ענה: "פשוט מאוד! הלא תבין: אני הייתי בחילוניות, וראיתי שאין שם כלום זולת שממה וסאוב, ריקנות נבוכה. לכן טבעי היה שאחפש את האמת ואת התוכן, את הקדושה והאור, ומצאתי. האם מגיע לי עבור זה שכר?! אבל האברך מבני ברק גדל בדת, וכמה שהוא מוקיר את התורה והמצוות, עלול הוא לחשוב שהוא מחמיץ משהו, שיש איזו ממשות בחילוניות. שיש איזו הקרבה בדתיות. ודאי מגיע לו עולם הבא רב יותר. אבל אנו – אני ואתה – יודעים שאין שם כלום!"…
אח, כמה התגאיתי בו, כמה שמחתי בתשובתו-
זהו שנאמר: "אפרים, מה לי עוד לעצבים". הכירו שאין בהם ממש!
"אבינו מלכנו, תהא השעה שעת רחמים ועת רצון מלפניך"
מה בין "שעת רחמים" ל"עת רצון"? אספר סיפור, ויביאנו להבנה.
הרב מפונוביז' אמר לי בשעתו: "רבי יעקב, מימות עולם לא היתה סיעתא דשמיא לתורה, כמו בדורנו!"
קטונתי, מי אני שאחלוק. אבל להבין, צריך? הזכרתי דברי המאירי (בתחילת פרושו לאבות) שכתב שחכמי התלמוד היו אלפים ורבבות, והזכיר לדוגמה כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא.
הסביר: "גם אז, הלא דרשו (קהלת רבה ז, מ) 'אדם אחד מאלף מצאתי' (קהלת ז, כח), בנוהג שבעולם אלף בני אדם נכנסים למקרא, יוצאים מהם מאה למשנה, ומהם יוצאים עשרה לגמרא, ומהם יוצא אחד להוראה. והיום, איכשר דרא: אותם אלף שנכנסים למקרא ממשיכים למשנה ומשם לגמרא, לא היה כן מימות עולם. זו סייעתא דשמיא מיוחדת!".
שאלתי: "מאחר והמדרש אומר שכך הוא נוהג שבעולם, וכך היה מדורי דורות, מה קרה שנשתנו בזמננו סדרי עולם?"
התרגש: "משום שהדבר היחיד שהקדוש ברוך הוא ערב לו, היא התורה! ככתוב: 'והיה כי תמצאן אתו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד, כי לא תשכח מפי זרעו' (דבירם לא, כא)! במשך כל הדורות שדבקו היהודים בתורה, התנהל הדבר על פי דרכו של עולם. אבל כיום, שהשתררה קרירות, חייב הקדוש ברוך הוא לדאוג, מפני הערבות. וכשהוא פועל, הרי זו במידה גדושה ושופעת!".
אמרתי: "יש לי להביא ראיה ליסוד זה, מגמרא מפורשת!"
נאות: "הבה ונשמע!"
אמרתי: "המשנה אומרת בסוף תענית, שביום הכיפורים ובט"ו באב היו בנות ישראל מחוללות בכרמים, ומי שלא היתה לו אשה היה נפנה לשם. והיו מחוללות קבוצות קבוצות. 'תנו רבנן, יפות שבהן מה היו אומרות, אין האשה אלא ליופי. מיוחסות שבהן אומרות תנו עיניכם במשפחה, לפי שאין האשה אלא לבנים. מכוערות שבהן מה היו אומרות: קחו מקחכם לשם שמים, ובלבד שתעטרונו בזהובים' (תענית לא ע"א)
"חוצפה שכזו! מיוחסות אינן, יפות אינן. זקוקות לנס כדי שמישהו יאות לחשוב אודותן. ועוד יש להן תביעה, נדוניה הגונה וסידור מלא, לא פחות…
"והתשובה, פשוטה: דוקא משום שזקוקות הן לנס, היד ה' תקצר?!
"אם נס, אז עד הסוף!"
והרב מפוניבז נהנה כל כך!
וככל החזיון הזה, הן רואים אנו בבקשות "אבינו מלכנו": חטאנו לפניך, מרחפות עלינו גזרות קשות, יש לבטל מחשבות שונאינו, ולהפר עצת אויבינו, ולסתום פיות משטינינו ומקטרגינו, למחות ולהעביר פשעינו וחטאותינו ולמחוק כל שטרי חובותינו…
ועוד מבקשים: מלא ידינו מברכותיך, מלא אסמינו שבע?!
אכן כן, כי אם נס – היד ה' תקצר? אם נס – אז עד הסוף!
אזי "תהא השעה הזאת שעת רחמים" – לכלות כל חטא עוון ופשע, "ועת רצון" – להשפיע כל השפעות טובות שבעולם!
(מתוך הספר 'והגדת' אלול)