"ויעקב איש תם"
ילד בן 12 הייתי בירושלים של מעלה. בקור הירושלמי החודר לעצמות הסתובבנו ושיחקנו, בחצר בניין תלמוד התורה המיתולוגי "עץ חיים" בשכונת מחנה יהודה, מנצלים כל רגע של ההפסקה.
בכניסה לתלמוד תורה, מתחת לגרם המדרגות, שכן חדרו – או ליתר דיוק: קיטונו הצר – של המשגיח, אוהבן של ישראל, רבי אריה לוין זצ"ל. תמיד ראינו אותו רכון על הספר ליד הסטנדר. חיוכו הטוב כמו לא מש מעל גבי פניו בשעת לימודו ובשעת תוכחתו, תמיד באותה ארשת רצינות הנסוכה ביראת שמיים ובחיוך עמוק.
"איצ'ע דוד", קרא לפתע לעברי, בעודי עושה פסיעותי לכיוון כיתתי עם הישמע הפעמון המבשר את סיום ההפסקה. נפניתי לחדרו, והמשגיח הורה לי לשבת. כבוד גדול חשתי אז בחדרו, מעין יראת הרוממות לכל הגה היוצא מפיו.
"איפה שליימה'לע ידידך?", שאל. "למה הוא לא הגיע היום?"
"לא יודע", עניתי ואז בעצם נזכרתי שאכן בן כיתתי שליימה'לע לא הופיע הבוקר ללימודים. "חבר טוב צריך לדעת היכן חברו נמצא", סנט בי המשגיח, "אולי הוא חולה או שיש לו סיבה אחרת".
המשגיח לא התעכב. הוא הורה לי ללבוש מעיל, ויצאנו יחדיו לעבר ביתו של הילד. ביתו היה ברחוב שטראוס, לא רחוק מהתלמוד תורה. עשינו צעדינו במהירות, ובמהלך כל הדרך שתק המשגיח ולא פצה את פיו, כולו מהורהר פסע המשגיח, ואני מלווהו.
את פנינו קידמה אמו המבוגרת של שליימה'לע, היא עצמה אוד מוצל מאש, שחוותה שנים קשות. לנוכח המשגיח החוצה בצעדים לא קלים את מדרגות האבן הירושלמית ומטפס בכבדות לקומת הבית, הפטירה האם כי בנה ישן שנת ישרים, מאחר שאתמול הלך לישון מאוחר.
שריר לא נע בפניו של המשגיח, והוא המשיך לעלות. האם רצה והעירה את בנה הישן. נכנסנו לסלון הבית, והמשגיח התיישב ליד מיטתו של שליימה'לע. כשראה אותנו נבהל, אבל המשגיח בחיוכו הרחום אמר לו: "רצינו לבקרך ולאחל לך רפואה שלימה". שליימה'לע כמו חיכה למילים אלו וכחכח בגרונו, משל הוא חולה וזקוק למנוחה.
כדרכו היה המשגיח מתבל את דבריו בדברי תורה ומוסר, וכך אמר אז: "התורה מספרת לנו כי רבקה אי מנו הלכה לדרוש את ה' בבית מדרשם של שם ועבר. אומרים לנו חז"ל (בראשית רבה סג, ז) שהיא היתה בדילמה גדולה: 'כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר, רץ יעקב ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודת כוכבים, עשיו מפרכס לצאת.
מה עשתה? ותלך לדרוש את ה' – לדעת מה תהא בסופה'. לא מה תהא בסופה של עצמה, לא לזאת היתה דאגתה נתונה, כי אם לאיזה כיוון ילך הילד, לבית המדרש או לבתי עבודה זרה. רבקה אמנו לא יכלה להשלים עם מהלך שכזה, היא לא הסכימה שיהיה לה בן שפוסח על שני הסעיפים", חידד המשגיח והיטיב את מבטו על שליימה'לע שישב מהורהר.
"אצל עשיו נאמר (בראשית כה, כז): ויהי עשיו איש יודע ציד איש שדה. נכתב פעמיים איש, שכן הוא העמיד פנים רבות, ולא היו פיו ולבו שווים. אך אצל יעקב אבינו נאמר: ויעקב איש תם ישב אהלים, שכן היה איש אחד בכל דרכיו. פיו ולבו היו שווים. הוא הלך בדרך ה' ויש רק דרך אחת כזו.
"שלמה המלך ע"ה, שאתה קרוי על שמו", המשיך המשגיח ברכות ובנועם, "אומר: 'למען תלך בדרך טובים'. למה לא נכתב 'בדרכים טובות'? בפשטות הכוונה היא ללכת בדרך שהלכו בה טובים וצדיקים, אבל אולי גם הפירוש שאין הרבה דרכים בעבודת ה', דרך נכונה וטובה יש רק אחת.
"יהודי לא מתבלבל, הוא מכיר את מקומו בבית המדרש. מי שהוא רגע כאן ורגע כאן, רגע בבית המדרש ורגע בע-ב-ו-ד-ה ז-ר-ה, הוא עשיו", הרים המשגיח את קולו, אולי לראשונה בחייו.
המשגיח קם ממקומו ואני מלווה אותו בחזרה לחיידר. הרושם שביקור זה עשה עלי נותר בי עד עצם היום הזה. כשאני חושב למה בחר בי המשגיח שאלווה אותו, אני סבור כי רצה להחכימני מצוות תוכחה כיצד.
למחרת היום הופיע שליימה'לע בכיתה. פניו היו שטופות בדמע, פנים חדשות באו לכאן. הוא התיישב בבית המדרש והחל לומד בשקידה מופלאה, אינו מרים את עיניו מהגמרא.
לפנות ערב פנה אלי וביקשני שאשמש לו חברותא ב"מתמידים". מיד הסכמתי והתחלנו ללמוד בהתמדה. הצמאון שלו היה מופלא, והוא רק ביקש ללמוד עוד ועוד.
רק כעבור חודשים ספורים נפתח לפניי שליימה'לע וגילה באוזניי כי כמעט היה מאחורי המתרס. הציץ – ונפגע. ה' ירחם, והמשגיח הצדיק הוציא את נשמתו השבורה מכלאה.
כשאני נפגש כיום בשמחות עם רבי שלמה, אנחנו מחייכים זה לזה ונוצרים סוד כמוס עמוק בלבנו.
(מתוך הספר 'אור השבת)