יקותיאל יהודה גנזל
כשמַכָּר פותח אתי שיחת רחוב עם המשפט: "אתה הרי אוהב תובנות" (בדגש על ה'הַרֵי'), אני יודע שיש לי כבר 'טור אמונה' מוכן ליום הקרוב. כי כאלה אנחנו, היהודים, יודעים להביט לכל מצב פוליטי ו/או טכני ו/או ביולוגי וללמוד ממנו תובנות רוחניות מרתקות יותר ומרתקות עוד יותר.
הפעם היה זה ידיד קרוב, הרב מרדכי לוי מחיפה, שחלק איתי תובנה אישית מהדהדת שנולדה אצלו בעקבות הסיטואציות שיוצרת הקורונה:
"כפי שידוע לך" – פתח ר' מרדכי – "אני נוהג לשמש כשליח־ ציבור בתפילת שחרית דבר יום ביומו בבית־הכנסת של חסידי צאנז ברחוב מיכאל. מדובר במניין המרכזי. ואני, בתפקידי כגבאי בית־הכנסת (מחובתי לציין שהרב מרדכי הוא 'אברך כולל' העמל בתורה כבר שנים רבות במהלך כל שעות היום), עושה גם את התפקיד של שליח־הציבור (ככה זה בחיפה, כל 'שטעלע' ומעמד וכל 'ברעטל' – מהווה איום שמרבית התושבים יברחו ממנו. בלית ברירה הגבאי לוקח את המושכות). כך כבר מספר שנים, בוקר־בוקר, אני מגיע, ניגש אל עמוד התפילה המפואר ופותח בתפילתי".
בשבוע האחרון קרה משהו. אחד מבני הקהילה נכנס לבידוד בעקבות "התסמינים הידועים" ובהעדר מנייני חצרות/מרפסות/ חניונים, הוא נאלץ להתפלל בביתו יחידי. לפחות את זה הוא יכול לעשות – מדי יום הוא שולח שליח שיניח מכשיר פלאפון לפני שליח הציבור, הוא נמצא בעברו השני של הקו וכך הוא מקיים לפחות את ה"בשעה שהציבור מתפללים". הוא מתפלל בביתו אבל שומע את החזן וקהל דרך האפרכסת.
"שמתי לב" – נאום רֶבּ מרדכי שליח־ציבור – "שמאותו יום בו מונח המכשיר הסלולרי לפני ואני יודע בתת־מודע שמישהו מקשיב לי לכל מלה – לא כמו מתפלל הנוכח בבית־הכנסת הנמצא בתוך ההמולה אלא מישהו שיושב בביתו, שקט מסביב וממכשיר הטלפון שלו בוקע הקול שלי – מאותו יום, התפילה שלי נהיתה אינסטינקטיבית יותר מתונה. התחלתי להתפלל יותר בקול, יותר בחיתוך הדיבור, בבהירות יותר וגם… יותר בכוונה.
"ואז אמרתי לעצמי: אם באברך מבני הקהילה כך, אילו היה מורי ורבי יושב בצד השני של הטלפון ומאזין לתפילתי, כמה עוד הייתי מוסיף עוד ועוד לכוון ולהדגיש כל תיבה, להגיד הכל בבירור, במתינות, להמתין לקהל, כמונה מעות?! המחשבה הזו הציפה אותי בושה אמיתית, בושה כלפי ריבון העולמים. הלא הוא יתברך שומע ומאזין לתפילתנו, לא דרך הטלפון ולא בשידור כזה או אחר, הוא יתברך שומע כל הגה וכל תיבה והוא – בשונה מכל בשר ודם ומלאך – יודע גם את המחשבות שלנו, הוא יודע גם אם אנחנו מכוונים וכמה אנחנו מכוונים. ברגע שנכניס לעצמנו בראש ש'מישהו שומע אותנו' לפחות כמו כאשר בן אנוש שומע אותנו – התפילה שלנו תיראה אחרת. מנסיון".
אכן. אני 'הרי' אוהב תובנות. במיוחד מהזן הזה – – –
('המבשר')