הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
עד לאחרונה לא שמנו לב לשקיות הניילון שנטלנו, בספונטניות ובטבעיות, בסוף כל קניה ברשתות המזון. אך כעת, כשהחוק החדש מחייב תשלום של 10 אגורות על כל שקית, אנו מוצאים לפתע את עצמינו מקדישים שניה שלמה לשאלות כמו: כמה שקיות לקחת והאם נסתפק ב3 שקיות ולא ניקח את השקית הרביעית.
אם בעבר הלא רחוק היינו הולכים למכולת עם סל קניות עשוי מבד וידיות, הרי שבשנים האחרונות הוחלפו הסלים בשקיות ניילון קלות וזמינות. אך אנו, שכל כך התרגלנו אליהם, לא שמנו לב להרגל הנוחות הפשוט והשגרתי הזה, שפלוני אלמוני המציא, כדי להקל מעלינו במשהו.
10 אגורות הוא סכום מזערי. קנייה שבועית גדולה של משפחה ברוכת ילדים עולה כמה מאות שקלים ו20-30 האגורות הללו אינם מורגשים בחשבון הכללי. ובכל זאת, רבים מאתנו מצאו את עצמם בחודש האחרון מקדישים רגע מחייהם לפלא המופלא הזה שנקרא שקית ניילון. מה השתנה? מדוע כעת אנו שמים לב להרגל הנוחות הנפלא הזה, שאינו מצריך נטילת סל מהבית?
השינוי, אפילו שינוי קטנטן של עלות של 10 אגורות, שלא התרגלנו אליו עדיין, הוא זה שעורר אותנו לעצור לרגע ולהתבונן, לראות את הדבר השגרתי הזה כדבר מועיל, ואפילו לחשוב האם כדאי לנו ברגע זה, להשתמש בו או לוותר עליו, כדי לחסוך.. 10 אגו'.
•••
"ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה" – כותב לנו הרמב"ן בסוף פרשת בא "שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד".
באחד מביקוריו של הפרופסור המטפל ברשכבה"ג מרן ראש הישיבה שליט"א בבית הרפואה מעייני הישועה, אמר הפרופסור למרן שליט"א: "ראש הישיבה חי בנס".
מרן שליט"א הגיב מיד ואמר: "גם אתה חי בנס"..
כל מי ששמע על הדו שיח הקצר הזה, התפעל והתרגש עמוקות. מדוע? הרי כל יהודי יודע שכל יצור בעולם חי בנס, בכל רגע ורגע. אם כן, מדוע כולנו כל כך התפעלנו מתגובתו הטבעית של מרן ראש הישיבה שליט"א?
והתשובה ברורה היא כמובן.
ישנו הבדל תהומי, מרחק שמים וארץ, בין הידיעה השכלית התאורטית לבין התחושה וההשבה אל הלב. בני תמותה רגילים, שאינם חשים בחוש את ניסי ד' עמנו, על כל צעד ושעל, כל תנועה ותנועה, מתרגשים מ"הניסים הגלויים", אך לא שמים לב, באופן כה מוחשי וחי, ב"ניסים הנסתרים", בנסיך ונפלאותיך שבכל יום ענו, ערב ובוקר וצהרים". אך אדם גדול ומורם מעם, שכל חייו סובבים סביב הקשר עם הקב"ה וההכרה ברחמיו הבלתי פוסקים, מגיב מיד, בפשטות, תוך כדי דיבור, ואומר ש"גם אתה חי בנס".
ואכן, כמה צריך להודות, להכיר ולהוקיר טובה, על כל החסדים והניסים שבכל יום עמנו, בכל שניה ורגע, בכל נושא וענין. אלא מאי? התרגלנו. התרגלנו לקום, ללכת, להיות בריאים, לאכול ולשתות, ללמוד תורה בניחותא, לגדל ילדים נפלאים, להיות מוקפים בהורים נהדרים ובמשפחה תומכת. וההרגל אוכל בנו, מנסה להשכיח מאתנו את המראות והקולות, את הנסים הגלויים והניסים הנסתרים, המקיפים אותנו בכל רגע בעולמו של הקב"ה.
קראתי לאחרונה סיפור פשוט ונפלא. סיפר יהודי תושב בני ברק: "התפללתי בכל בוקר בבית הכנסת הגדול ברחוב רבי עקיבא, שם, בסמוך, ניצב מפעל הסיגריות של חברת "דובק", בכל בוקר, כשבאתי להתפלל, ראיתי יהודי שנראה ירא שמים, שנכנס לפני התפילה למפעל הסיגריות. המראה הזה הציק לי מאד. חשבתי בליבי: "מה הוא מחפש שם? שיתכונן לשחרית, שיתעטף בטלית ותפילין, שיאמר את סדר הקורבנות. מדוע הוא הולך למפעל הסיגריות? לברר מה שער הדולר היום? להתעניין במזג האויר? מה יש לו לחפש שם לפני התפילה?
לא יכולתי לעצור את עצמי. ניגשתי אליו והערתי לו בעדינות מרבית שלא כדאי להיכנס ל"דובק" לפני התפילה כיון שאסור להתעסק בשום עיסוק לפני התפילה.
ענה לי היהודי: הטלפונאי במפעל הסיגריות הוא אדם עיור. המרכזייה בנויה עבורו עם לחצנים בולטים. כשמתקבלת שיחת טלפון הוא ממשש את הלחצנים וכך הוא יכול להעביר את השיחה לשלוחה הנדרשת: למחלקת שיווק, יצור פרסום או הפצה. הוא מזהה לפי חוש המישוש את הלחצן הדרוש, וכך הוא מעביר את השיחות. בבוקר, לפני התפילה, אני נכנס לרגע למשרד של הטלפונאי העיוור, עומד ומסתכל עליו מהצד, ולאחר מכן אני הולך לבית הכנסת. כך קל לי לברך: " ברוך אתה ד' אלוקינו מלך העולם פוקח עיוורים"!
•••
בספר 'ברכי נפשי' מובא שהגאון הגדול רבי יצחק זילברשטיין שליט"א סיפר ששמע מהרב עמנואל ראב"ד שבן דודו, יהודי בשנות התשעים לחייו, היה קצין בריטי בזמן מלחמת העולם השנייה והוא נפל בשבי הגרמני. הנאצים הארורים הציבו אותו בכלוב מזכוכית במרכז המחנה וכך הוא חי בו, בביזיון נורא, חשוף לכל באי המחנה, במשך תקופה ארוכה.
הגרמנים לא נתנו לו לאכול ורק לאחר שצעק וזעק, משווע לאוכל, היה ניגש שומר נאצי אחד, נוטל פרוסת לחם, יורק עליה מכל הכיוונים, משליך אותה לאדמה הבוצית ודורך עליה במגפיו. רק לאחר כל ה'טקס' האכזרי והמרושע הזה, שחזר על עצמו מדי יום, הוא הגיש לאסיר היהודי את פרוסת הלחם, בתוספת גידופים ונאצות.
לימים שאל הרב ראב"ד את בן דודו הקשיש: "אם תפגוש את אותו שומר נאצי רשע, שנתן לך את פרוסת הלחם בביזיון כה נורא, מה תעשה לו?"
השיב הישיש: "אודה לו על כך שהוא היה השליח להחיות אותי. הרי הוא היה יכול גם לחצות את הפרוסה ולתת לי רק חצי ממנה. בלעדיו הייתי גווע ברעב. אם כן, עלי להודות לו"..
סיים הגאון הגדול שליט"א ואמר: "אנחנו התרגלנו שמגיע לנו הכל, שכולם חייבים לנו. לכן קשה לנו להכיר בנסי ד' יתברך ולהודות לאלו שמיטיבים לנו. אבל יהודים של פעם לא הרגישו שחייבים להם דבר. כל דבר מה שקיבלו, אפילו פרוסת לחם מעופשת ומלוכלכת בבוץ וברפש היווה סיבה להכיר טובה. להתפעל, להתרגש".
יש לנו משקפת, שהעדשה מצידה האחד מגדילה ומצד שני היא מקטינה. באפשרותנו להביט בעדשה המגדילה רק כדי לראות כמה טוב לשכנים ולחברים שלנו, כמה הדשא של השני תמיד ירוק יותר, ולהסתכל בעדשה המקטינה רק כמה חסר וקשה לנו. אך באפשרותנו להפוך את המשקפת ולראות בעדשה המגדילה כמה גדולים ונפלאים הם חיינו, כמה נפלאים הם ילדינו, מה טוב חלקנו ומה יפה ירושתנו, לכמה ניסים ונפלאות אנו זוכים ובכל רגע ורגע, הבחירה בידינו!!
(הרב גנוט פנינים יתד נאמן)