יעקב א. לוסטיגמן
בשבועות האחרונים הבאנו כאן ב'לקראת שבת' חלקים מתוך שיחה מרתקת שקיימנו עם הרה"צ רבי אליעזר זוסיא שטערן שליט"א, נכדו חביבו של כ"ק מרן אדמו"ר מסקולען זצוק"ל, בן לחתנו אב"ד סקולען בני ברק שליט"א, וחתנו של כ"ק מרן אדמו"ר מפיטסבורג זצ"ל.
במהלך השיחה, שמענו עובדות רבות מפי הרב שטערן, והפעם נתמקד בדרך העבודה של סבו, והאופן בו היה מתייחס לכל סדר היום שלו כמקשה אחת של עבודת ה' זכה וטהורה:
"ההסתכלות של הסבא זיע"א על כל פעולה שעשה בעולם הזה", אומר הרב שטערן, "היתה הסתכלות של תורה ועבודת ה'. הוא לא הזיז אצבע, אלא אם כן הגיע להחלטה שזה רצון ה'.
בהתאם לכך, הוא גם היה אומר 'לשם ייחוד' כמעט לפני כל פעולה שעשה. המנהג היה שהחתנים היו באים אליו בערב ה'שבת אופרוף', שיחבוש את השטריימל לראשם בפעם הראשונה. הוא היה מוציא את השטריימל מהקופסא, ואומר לחתן לומר "לשם יחוד קודשא בריך הוא…. וציוונו לכבד את השבת כמו שנאמר "וכיבדתו מעשות דרכיך" – שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך בחול, ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו…".
אפילו פעולה כזאת פשוטה כמו חבישת השטריימל, נחשבה אצלו למצווה קדושה ונשגבה שיש לקיים אותה עם כל הלב וההתרגשות.
כבר הזכרתי בשיחה הקודמת שכל פעם לפני שהיה שר, היה אומר 'לשם יחוד' כי ב'חרדים' כתוב שכששרים צריך לכוון על מצוות אהבת ה'.
כמו כן היה אומר לשם ייחוד לפני כל פעולה שעשה… אני אתן כאן כמה דוגמאות כדי לסבר את האוזן, אבל זה באמת רק מקבץ קטן שמייצג את כל שאר ההתנהלות שלו לאורך היום:
לפני שהיה שוטף את הפנים בבוקר היה אומר 'לשם יחוד' לקיים מצוות "היכון לקראת אלוקיך ישראל", כמו שנפסק בשולחן ערוך. לפני שהיה מצחצח שיניים היה אומר 'לשם ייחוד' לקיים מצוות 'ימלא פי תהילתך', שוב, כמו שנפסק בשו"ע. כשהיה לובש את בגדיו היה אומר 'לשם ייחוד' שציוונו על ידי חכמיו ללבוש ימין קודם שמאל, לפני שהיה מסתפר היה אומר לשם ייחוד ומזכיר את כל הלאווים של פאת הראש והזקן, וגם מזהיר את מי שסיפר אותו שייזהר מאוד שלא לגלח את השער האסור בגילוח. הוא לא היה מזיז אצבע בלי לחשבן איזה מצווה הוא מקיים בפעולה הזאת.
פסוק אחד
סיפרו לי אחיינים שלי, בני אחותי הנשואה לבנו, הרבי מסקולען ירושלים שליט"א את האנקדוטה הבאה.
דרכו של סבא היתה שה'טיש' של ליל שבת היה מתחיל בשעה מאוחרת, והיה נמשך עד השעות הקטנות של הלילה. כמובן שבהתאם לכך גם מספר האנשים ב'טיש' לא היה גדול במיוחד.
בסיומו ש ה'טיש' היה הקהל הולך הביתה, והוא, הרבי, היה נכנס לחדרו שם היה עושה 'השלמות'. אם הוא לא הספיק לומר 'שיר השירים' בערב שבת או בליל שבת לפני ה'טיש', זה היה הזמן שבו היה משלים. כמו כן היה אומר בזמן הזה את הזוהר שנהוג לומר לפני הקידוש, וכן היה טועם מעט פירות, תפוח, ענבים וכדו' להשלים מאה ברכות ועוד.
בשלב הזה נשארו איתו רק אנשים בודדים, ה'הויז בחור', הנכדים שהיו במקום ואולי עוד איש אחד או שניים.
באחת הפעמים שאל הרבי את הנוכחים המועטים "נו, אמרתם את הזוהר של ליל שבת?", הם השיבו בשלילה, הורה להם הרבי לפתוח את הסידורים, ולומר יחד איתו את הזוהר… אבל מה עושים לפני שאומרים זוהר? צריכים לומר 'לשם יחוד' כי מקיימים מצוות תלמוד תורה כמו שנאמר 'ולמדתם אותם'… 'ושמרתם לעשותם'.
נענה ה'הויז בחור' ואמר: "אני איני צריך לומר 'לשם יחוד' כי הרי ממילא אני לא מבין אף מילה מדברי הזוהר הקדוש, ואם כן אין זה בבחינת לימוד תורה אצלי אלא סתם אמירה של מילים קדושות, ואיך אוכל לומר לשם ייחוד של לימוד תורה???".
ענה לו הרבי מיניה וביה: "הרי הזוהר מתחיל בפסוק "זכור את יום השבת לקדשו", את הפסוק הזה אתה כן מבין, נכון? אם כן בוודאי שאתה צריך לומר 'לשם ייחוד' על תלמוד תורה…".
"אני חייב להדגיש שהדברים לא נאמרו בבדיחות או בדרך צחות", מחדד הרב שטערן. "זה היה ברצינות גמורה, גם לשיטתו של הבחור שחושב שאמירת זוהר אינה לימוד תורה, לומר פסוק אחד מהתורה זה בוודאי לימוד תורה לפי כל הדעות, ואם כן צריכים לומר קודם לשם ייחוד ולהתכונן כראוי לכבוד קיומה של מצווה חשובה כל כך…".
אל תתייאש
שמעתי מאחי רבי מנחם זאב שליט"א שהוא שמע מבחור שלמד בישיבת מיר-פלטבוש מעשה נורא שאותו בחור שמע מפיו של ראש הישיבה הגאון הגדול רבי שמואל בירנבוים זצ"ל. פעם בא ראש הישיבה לבקר בחור מישיבתו שהיה חולה מאוד ל"ע. הבחור היה מאוד חלש ובקושי הצליח לדבר, אבל לאחר מאמץ הצליח לבקש מראש הישיבה טובה… "יש בישיבה בחור אחד, מבוגר מאוד, ועד כה לא נמצא לו שידוך… אני מבקש שראש הישיבה ידאג שמישהו יחשוב עליו וישקיע בחיפוש שידוך עבורו כי הוא ממש מסכן וסובל מרווקות ממושכת כבר הרבה שנים".
תמה רבי שמואל ושאל את הבחור… הרי אתה עצמך שוכב במיטה וסובל ייסורים קשים. מה פתאום אתה חושב על בעיות של אחרים? אולי לא הכרתי בך קודם לכן ובעצם אתה צדיק נסתר ובן עליה מיוחד שגם בשעת צרתו הגדולה עסוק בלדאוג לזולת???
השיב הבחור כך: "אתמול בא הרבי מסקולען לבקר אותי, וכשראה שאני שוכב כך מסובל בייסורים, אמר לי ווארט מאוד חזק…
"הוא ציין את מאמר חז"ל שאמרו ש"אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש עצמו מן הרחמים".
"אמר הרבי מסקולען פשט חדש במימרא הזאת: גם כשאדם נמצא ברגעיו האחרונים עלי אדמות, אל יתייאש מלרחם על אנשים אחרים שמתמודדים עם קשיים משלהם. זה שלי קשה ואני סובל, זה לא אומר שאני לא צריך לרחם על אנשים אחרים שסובלים. את ההנהגה הטובה והמצווה לרחם על הבריות אפשר לקיים גם כשאתה עצמך זקוק לרחמים מרובים!
"מאז ששמעתי את הווארט הזה מהרבי מסקולען, אני לא מפסיק לחשוב כל הזמן על כל מיני אנשים מסכנים, ולרחם עליהם, פשוט לרחם. להתפלל אני לא יכול, ללמוד אין בי כח, במקום לשכב בטל אני מרחם על יהודים וזוכה לקיים מצווה חשובה… כך הגעתי לחשוב על הבחור המבוגר הזה, ולבי נמלא רחמים עליו. חייבים לעזור לו, הוא באמת סובל מאוד!".
"שוב יש לנו כאן הצצה קטנה מבעד לחרכים, להבין אפס קצהו מההנהגות הקדושות של הרבי זצ"ל, שגם כשהיה נראה שהוא כביכול בטל ממצוות, כשהוא הולך ממקום למקום וכדו', הראש שלו היה מלא בקיום מצוות על ידי מחשבה, לרחם על הזולת, לאהוב את ה', לפחד מפניו, להאמין במציאותו, להאמין בייחודו ועוד ועוד. כי כל רגע מחייו היה קודש לה'.
'פיקטשער מאכער'
"היה זה תקופה קצרה אחרי החתונה שלי, בחג הפסח. הוזמנתי עם רעייתי, לשהות בפסח בבית הסבא והסבתא שעוד היתה אז בחיים.
"באותה הפעם זכיתי יחד עם רעייתי לשמוע ממנו דבר נפלא, כיצד צריכה להיות ההסתכלות שלנו על בני אדם. מה זה בכלל בן אדם, ואיך צריך להתייחס למושג הזה – יצור אנושי…
היה זה בשעה שישבתי עם הסבא בעת רצון מיוחדת, הוא הסביר לי אז את הסוד הטמון מאחורי הלחנים שהולחנו במקומות שונים, והרעיון שלכל לחן וניגון יש את המקום שלו והזמן שלו – אותה שיחה שהזכרתי בפעם הקודמת ושסיפרתי עליה בהרחבה.
"רעייתי שתחי' רצתה מאוד לצלם את השיחה הזאת שאני יושב עם הסבא, היא התקרבה בשקט כדי שלא להפריע, וניסתה לצלם מרחוק, אבל הרבי הרגיש בכך ושאל "מה זה בידה, 'פיקטשער מאכער'???" כלומר מצלמה, והיא השיבה שכן, זאת אכן מצלמה…
השיב לנו הרבי ואמר: "בעצם מה רואים בתמונה? שתי עיניים ואף! את זה אפשר לצלם גם בגן החיות. גם לבעלי החיים שם יש אף ושתי עיניים…".
"אם רוצים תמונה של בן אדם", הוא אמר במתק לשונו, "צריכים לפתוח 'חובת הלבבות', צריכים להסתכל ב'מסילת ישרים' – שם רואים איך נראה בן אדם… רואים את הלב של האדם, לא רק העיניים והאף… ה'פיקטשער מאכער' הזה לא מייצר תמונה של בן אדם… רק עיניים ואף הוא מראה…
"ובכל זאת, הוא לא התנגד לעצם הצילום, רק ל'עסק' שהיו עושים מזה. רעייתי אכן צילמה את הרגעים הנשגבים הללו, תמונה שתמיד כשאני רואה אותה היא מעלה בלבי רגשות חבויים של געגוע עז לסבא הקדוש ולרגעים הנשגבים שחוויתי במחיצתו…".
אל תשכח
זכורני שבאחת השנים, בליל התקדש החג של ראש השנה, ביקש הרבי לשוחח עם אחד הבחורים שהשתייך לחצר הקודש סקולען ושהה שם בצל הקודש בראש השנה. זה היה ממש עם רדת הלילה, לפני שהתפללו ערבית.
היה זה בחור שלא היה ידוע כאחד הבחורים הטובים ביותר. הוא הסתובב עם חברים לא הכי טובים וגם נראה בהתאם, אבל עדיין שמר על המסגרת והרגיש קשור לרבי ולחסידות.
במשך שעה שלימה שוחח עמו הרבי, ואף אחד לא הבין על מה הם מדברים, ומה פתאום בחר הרבי לשוחח דווקא איתו בזמן הנשגב והמיוחד הזה.
אחרי ה'ימים טובים' של חודש תשרי הגיע הבחור לארץ הקודש, נכנס לאחת הישיבות פה בארץ, ושקד על תלמודו, עלה ונתעלה עד שהפך לבחור מצוין שבמצוינים ובהמשך הקים בית נאמן בישראל על אדני התורה והחסידות, אברך ירא ושלם.
תמיד היתה לי הרגשה שהשינוי הגדול שחל באותו בחור, התחולל בעקבות השיחה ששוחח עמו הרבי, אבל לא העזתי לשאול אותו על כך.
והנה, לפני שבועות אחדים יצא לי לפגוש את האברך הזה, אחרי תקופה ארוכה שלא ראיתי אותו… החלטתי שאם לא עכשיו אימתי. אני חייב לשאול אותו על מה הוא שוחח עם הרבי בליל ראש השנה, והאם אכן יש קשר בין אותה שיחה לבין השינוי הגדול שהתחולל אצלו שבועות אחדים לאחר מכן.
השיב לי הבחור תשובה שבתחילה מאוד אכזבה אותי: "אני לא זוכר שום דבר ממה שדיבר אתי הרבי באותה שיחה", הוא אמר לי, אבל מיד הוסיף: "מה שאני כן זוכר זה שאחרי שעה שלימה ששוחחנו, הרבי הביט אל תוך עיני ואמר לי: "דע לך בני, שאני עשיתי בשבילך דבר מאוד גדול שלא עשיתי לאף אדם לפניך, ואפילו לרבנית שלי אני לא נותן כזה דבר יקר!
"אני נתתי לך את השעה הראשונה של השנה! השעה הראשונה של השנה זה הזמן הכי יקר אצלי, ובמקום להשקיע אותה בתורה ועבודה, החלטתי להקדיש אותך עבורך. בתמורה, אני מבקש ממך דבר אחד! אל תשכח אותי!".
"המילים האלו חדרו עמוק אל תוך לבי, ולא יכולתי לשכוח אותן. זה כל הזמן הדהד בי: "תזכור אותי, אל תשכח אותי", הרגשתי שאני באמת כל כך חשוב לרבי, שהוא באמת מודאג מהעתיד הרוחני שלי והוא מאוד רוצה שצעד בדרך טובה וישרה. ההרגשה הזאת לא נתנה לי לחזור לאותו מסלול שעליו צעדתי קודם לכן, הייתי חייב לשנות כיוון, ואכן ב"ה זכיתי להשתנות מן הקצה אלח הקצה…".
שלא יצטערו
המנהג בסקולען הוא שבימי הסליחות, כשאומרים לקראת הסוף 'עננו ה' עננו' וכו', אומרים את הפיוט הזה חזן וקהל. מנהג זה לקוח מחצר הקודש רוזי'ן, אליה השתייכו אבותי אדמו"ר הרבי הראשון מסקולען רבי אליעזר זוסיא זיע"א ואביו רבי ישראל אברהם שהיה מרא דאתרא בעיר סקולען, והיה חסידם של אדמו"רי בוהוש וסדיגורא.
גם סבי, רבי ישראל אברהם זיע"א נהג כמו אביו, והיה אומר בכל שנה את הפיוט הזה קטע אחרי קטע, חזן וקהל.
והנה שנה אחת פתאום שינה ממנהגו… הוא התחיל כמו בכל השנים ואמר את רוב הפיוט חזן וקהל, אבל כשהגיע לקראת הסוף פתאום החל להגיד את שארית הפיוט באמירה רגילה כמו שאומרים ברוב המקומות בלי להמתין לקהל שיחזור אחריו.
זה היה פלא גדול. הרי הסבא היה דבוק מאוד במורשתו של אביו, והיה נזהר שלא לשנות מהמנהגים של אביו וכו', והנה פתאום הוא משנה מנהג בצורה שלא ברורה ואף אחד לא מבין מדוע…
היה שם אחד מהחסידים שלא יכול היה לעמוד בפני הסקרנות. הוא נכנס אל הקודש פנימה וביקש: ילמדנו רבינו, מה ראה לשנות את המנהג שנהג כל הימים כדרך שנהג אביו הקדוש???".
השיב לו הרבי תשובה ששוב, פתחה לנו צוהר קטן לעולמו הפנימי… "השנה הרי אירע כאן מקרה מצער ל"ע, ויש לנו פה אלמנה בעזרת הנשים, ויתומים שמתפללים בבית הכנסת…
"מה כתוב המשך הפיוט הזה? "עננו אבי יתומים עננו, עננו דיין אלמנות עננו". אני חושש מאוד שכשאלמנה תשמע "דיין אלמנות", וכשיתומים ישמעו "אבי יתומים", הם יחשבו לרגע על הצער הפרטי שלהם, הם ייזכרו במצב הטראגי שלהם… אני לא רוצה לקחת חלק בגרימת הצער הזה… אם הם יקראו ב'סליחות' ויגיעו לאותן מילים בעצמם, אין הדבר תלוי בי, אבל שאני אכריז זאת בקול רם ועל ידי כך אגרום להם צער? לא ולא! זאת לא אוכל לעשות!…".
הרבי נחטף?
אסיים בסיפור מרטיט, שמראה עד כמה היה יראת חטאו קודמת לחכמתו, ובאלו רמות של נקיות היה הסבא מקפיד להישמר…
כבר סיפרתי שאחותי הגדולה, הנשואה לדודי אח אמי, הרבי מסקולען ירושלים שליט"א, היתה מתגוררת בבתו של סבא, שהיה גם סבא שלה וגם ה'שווער' שלה. דווקא בגלל זה נבחר בנו הרבי ירושלים להתגורר בביתו מכל בניו האחרים, כי רעייתו היתה נכדה וממילא לא היתה זו אשה זרה שתתגורר בבית הרבי. וכך סיפר לי גיסי שליט"א:
דרכו של הרבי היתה שהוא היה יוצא לפנות בוקר לעשות הליכה רגלית, כדי לחלץ עצמות לפי הוראת רופאיו. הוא כבר היה אז כבן תשעים, וההליכה היתה די קשה עבורו, אבל חזקה עליו מצוות הרופאים לצאת ולחלץ עצמות. בנו, גיסי, היה מלווה אותו ובכוונה נבחרה שעה זו של לפנות בוקר שהרחובות נקיים ואין חשש של מראות אסורים.
באותה העת, אירע פעם שהבן היה צריך לצאת לרופא השיניים, ולכן כשחזר עם אביו מההליכה הרגלית לפנות בוקר, אחרי שהאבא התיישב לנוח, הוא אמר לו שיש לו היום תור לרופא שיניים, והוא מבקש שאבא יברך אותו שהטיפול יעבור בקלות ויביא תוצאות טובות בסייעתא דשמיא…
הרבי אכן בירך אותו, והגיס שלי פנה לעיסוקיו להתכונן לתפילה. אחרי כמה דקות הוא חוזר לחדרו של אביו, כדי לבדוק שהוא מסתדר ולראות אם הוא זקוק לעזרה כלשהי, והנה האבא נעלם, ודלת החדר נותרה פתוחה.
חשב הרבי מירושלים שליט"א אולי יצא אביו מהחדר ונמצא בחדר הסמוך, הרי הוא בקושי יכול ללכת, נו, כמה הוא כבר יכול להתרחק? סמוך לחדר השינה היה ה'הול', אבל גם הוא היה ריק מאדם ודלתו היתה פתוחה לחדר קבלת הקהל של הרבי. נכנס גיסי לחדר קבלת הקהל, אבל גם הוא היה ריק, והדלת השניה שלו היתה פתוחה לסלון של הבית. הרבי גם לא היה בסלון, אבל הדלת היתה פתוחה לחדר המדרגות…
הגיס שלי נורא נבהל, זה היה נראה שמישהו פרץ פנימה אל תוך הבית וחטף את הרבי חלילה וחלילה. הוא ירד במדרגות בזהירות, בודק אם יש עקבות כלשהן לאביו הנעדר…
כשהגיע לקומת הקרקע, מצא את אביו עומד על יד הדלת הראשית של הבניין, יהודי בגיל תשעים, מנסה לדחוף חתיכת 'טישו' לתוך הלשונית של הדלת.
שאל אותו "אבי מורי, מה אבא עושה כאן? איך הגעת לכאן בכלל???".
השיב לו הרבי בחוסר הבנה: "מה זאת אומרת, הרי אמרת שאתה הולך לרופא השיניים, אני חשבתי שנשארתי בבית לבדי עם רעייתך, נכדתי, ומאחר וחששתי לאיסור 'ייחוד', מיהרתי לפתוח את כל הדלתות המובילות אל הרחוב. אלא שהדלת הזאת נטרקת מעצמה ולכן אני מנסה להכניס 'טישו' בלשונית, כדי שהיא לא תוכל להינעל ולא יהיה חשש של ייחוד…".
זה נקרא 'יראת חטא' כפשוטו. יהודי בן תשעים, מדובר בנכדה שלו, היו בבית גם ילדים ובכלל זה בית שמסתובבים בו עוד אנשים, האחות שלי ובעלה התגוררו בכלל קומה מעל הרבי, באגף אחר לגמרי של הדירה, יש את כל ההיתרים ההלכתיים הנדרשים, אבל הוא לא עושה שום חשבונות, פותח את כל הדלתות ויורד מספר קומות במדרגות, רק כדי שלא יהיה חשש קל שבקלים מפני איסור ייחוד.
הרגיע הבן של אביו ואמר לו שאל חשש, חלילה לא עלתה על דעתו להשאיר אותו בבית לבד עם הנכדה. הוא בכלל מתכוון ללכת לרופא השיניים רק בעוד כמה שעות, עכשיו עוד לא שבע בבוקר, רופאי השיניים עוד לא עובדים בשעה כזאת מוקדמת, הוא רק ביקש ברכה לקראת הטיפול שהוא אמור לעבור בעז"ה בהמשך היום, ואין שום חשש של ייחוד חלילה וחלילה. רק אחרי ששמע הרבי את כל ההסבר המפורט, נחה עליו דעתו והוא הסכים לחזור הביתה ולסגור אחריו את כל הדלתות…