מסופר על ה"בעל שם טוב" הקדוש זיע"א וקבוצה מחסידיו, שהגיעו לאיסטנבול שבטורקיה ימים ספורים לפני חג הפסח, והתעכבו כדי לחגוג את החג במקום.
חסידיו של הבעל שם טוב חיפשו עבורו אכסניה ראויה, שבה יוכל לערוך את ליל הסדר כראוי. סיפרו להם, שמתגורר בעיר שר יהודי ירא שמים, ר' דוד ז'וננו שמו, שהוא מקורב לסולטאן הטורקי. (ה"נודע ביהודה" מזכיר את השר הזה בספרו, וכותב שהוא פועל הרבה למען עמו, ומברכו על מעשיו).
השר הזמין את הבעל שם טוב ותלמידיו להתארח כל ימי הפסח בטירתו המפוארת. הוא שאל אותם, האם הם מוכנים להצטרף אליו בעריכת הסדר, אך הם אמרו לו שמנהגיהם שונים מהמנהגים המקובלים במדינות ספרד.
השר הקצה להם חדרים מרווחים, ואולם גדול לעריכת הסדר, והורה למשרתיו להכין עבורם אוכל בשפע, בתכלית הכשרות וההידור.
כאשר סיים ר' דוד ז'וננו את עריכת הסדר שלו, כבר היתה השעה שלוש לפנות בוקר, אך מהאגף שהקצה לחסידים נשמעו צעקות.
הוא חשש, שמא אירע שם איזשהו מקרה לא טוב חס ושלום, ושלח שליח לברר מה אירע. הלך השליח, ולא חזר. שלח עוד שליח, וגם הוא לא חזר.
לבש ר' דוד את בגדיו והלך בעצמו. כשהתקרב לאולם שבו נערך הסדר, ראה את הבעל שם טוב ותלמידיו רוקדים ושרים "לעושה נפלאות גדולות לבדו", וחוזרים על זה שוב ושוב בצעקות, וגם את שני שלוחיו מצא כשהם רוקדים בהתלהבות עם החסידים.
מתוך ההתלהבות ששרתה במקום גם ר' דוד ז'וננו בעצמו הצטרף לריקודים. לאחר שהתעייף, ועמד לשוב אל חדרו, שאל ר' דוד את הבעל שם טוב: "למה אתם צועקים כל הזמן "לעושה נפלאות גדולות לבדו"?" אמר לו הבעל שם טוב: "דבר זה יתברר לך מחר".
ובאמת למחרת התברר לו פשר העניין: תחילתו של הסיפור בערב פסח, כשהסולטאן הטורקי, יחד עם הווזיר הראשי, הגיעו במפתיע אל ביתו של השר ר' דוד.
ר' דוד נבהל. מאחר והיה זה ערב פסח, וכבר ביערו את החמץ מן הבית, לא היו לו מעדנים הראויים להגשה לפני הסולטאן. התנצל השר ר' דוד בפני הסולטאן, והסביר לו פשר הדבר. והוסיף השר ואמר: "מאחר ולא ידעתי מראש על בואו של הסולטאן, לא הכנתי כיבוד כראוי לכבודו, אבל רוצה אני לכבדך בדבר שהוא יקר לי ביותר – במצות שמכינים אנו לכבוד חג הפסח. אנחנו אופים את המצות בעמל רב, בשמירה ובזהירות מדוקדקים, והמצות הללו הן סגולה גדולה לשמירה לאדוני הסולטאן".
ר' דוד הושיט לסולטאן מגש מכסף טהור, משובץ באבנים יקרות, שעליו היו מונחות שלוש מצות מכוסות במפית מפוארת.
הסולטאן יצא שבע רצון מביתו של השר היהודי, אך הווזיר מצא הזדמנות להסית את הסולטאן נגד היהודי החביב עליו. "חוצפה!" הכריז הווזיר. "מה חוצפה?" תמה הסולטאן. "היהודי הזה התעשר על חשבון אדוני הסולטאן, ומה הוא נותן לסולטאן האדיר במתנה? שלוש פיתות דקות… הוא עושה ממך לעג וקלס!"
נכנסו הדברים אל ליבו של הסולטאן, והווזיר הוסיף להסיתו ואמר, "כך הם כל היהודים… מזלזלים בגויים ומזלזלים במלכות!"
חרה אפו של הסולטאן. הסיר את טבעת החותם, נתנה לווזיר ואמר לו: "מחר תחתום בטבעת זו, שלא יישאר בממלכה אפילו יהודי אחד!" בלילה חלמה אימו של הסולטאן חלום מפחיד. בעלה, הסולטאן הקודם, שמת כמה שנים לפני כן, בא אליה בחלום וצעק, "הממלכה עומדת להיקרע לגזרים! הממלכה הולכת לאבדון, מחמת המעשה הנפשע שעושה בני! קומי והתרי בו שיחזור בו!".
התעוררה אימו של הסולטאן בבהלה, אך אמרה לעצמה, "חלום של הבל הוא". לאחר זמן מה נרדמה שוב, ושוב בא אליה הסולטאן המת בחלום, והזהיר אותה, "קומי מהר, ותזהירי את הבן שלנו! רעה מאוד תהא אחריתו ואחרית הממלכה, אם לא יחזר בו!" שוב הסיחה את החלום מליבה, אך כשהגיע הסולטאן הנפטר בפעם השלישית, ואיים להכותה, מיהרה לקום וללכת אל חדרו של בנה.
"מה עשית?" צעקה אימו של הסולטאן. "אביך הסולטאן בא אלי בחלום, כולו זועם וכועס. הוא צועק ואומר שעשית מעשה נפשע, ואם לא תחזור בך, תיקרע הממלכה ותילקח מידיך! הוא אמר לי להתרות בך, שתחזור בך, ואם לא – מרה תהיה אחריתך!" הבין הסולטאן, שאביו מזהירו אזהרה נמרצת על גזרת הגירוש, שזמם לגזור על כל יהודי הממלכה.
הסולטאן המבוהל רצה לבטל מיד את הגזירה, אך הטבעת כבר היתה ביד הווזיר. יצא הסולטאן באישון ליל אל ביתו של הווזיר, הורה להעירו ודרש ממנו להחזיר את הטבעת. למחרת נודע הדבר בכל העיר, והבין השר היהודי מדוע שרו הבעל שם טוב וחסידיו בליל הסדר, שוב ושוב, "לעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו"…
'האור לחיים' – פסח תשפ"א