ישנו סיפור לא-ידוע אודות החזון איש, אשר שימש בעצם כ'חונך' לנער מתמודד במשך שבע שנים! וכאן מגיעה ההפתעה. השיטות בהן השתמש החזון איש לפני כמאה שנים, דומות להפליא לשיטות 'המעודכנות' שלנו. בלי זעזועים ובלי סטירות לחי. עם כבוד, חום ואהבה. עם פרשנות אופטימית גם למצבים שליליים. עם פינוקים וטיולים. והרבה שיחות נפש מחזקות, בסגנון שונה מהישיבות הרגילות. תקראו בעצמכם.
הסוף פחות משמח, כי למרות שהחזון איש באמת היה החונך הכי טוב בעולם, בכל זאת הבחור עזב את הדת לגמרי, ונשאר רק עם הגעגועים… אולם דוקא בזה יש עוד מסר חזק עבורנו. כי התפקיד שלנו הוא להשקיע, והתוצאות הן בידי שמים…
את הסיפור אספתי וכתבתי בעמל רב מתוך מקורות שונים, חלקם נדירים, מקווה שתיהנו מהקריאה.
היכרות ראשונה
קיץ תרפ"ו, בעיירה 'ואלקניק' אשר בליטא המדינה. החזון-איש, השוהה בעיירה למספר חודשים, מגיע לבקר בישיבה המקומית. שם פוגש הוא בחור צעיר כבן שש-עשרה, העונה לשם 'חיים'.
הרגיש הבחור צורך פנימי לגלות את ליבו לפני הרב הגדול העומד מולו, ואמר לו: "הקיץ לא חידשתי כלום בדברי תורה". הגיב החזון-איש ואמר בבת שחוק: "אין הכרח לחדש בדברי תורה".
הוסיף הבחור ואמר: "הקיץ בכלל מיעטתי ללמוד, וחברי יודעים הרבה יותר ממני". והחזון-איש ממשיך בבדיחותא: "אם לא למדת, אין כל עוול בכך שאינך יודע"…
החזון-איש מתעניין אצל ראש הישיבה על טיבו של חיים, ונענה, כי בחורף למד בהתמדה, אך הקיץ אינו לומד כמעט כלום.
החזון-איש פסק: יש לשלחו מהישיבה, ואני אקרבנו
לא עברו מספר ימים, וראש הישיבה מגיע אצל החזון-איש, ומתלונן אודות חיים. הנער נמשך אחר יצרו הרע, ועוסק בדברי כיעור, עד שנמצא מקלקל את חבריו.
אז פסק החזון-איש, כי יש להוציאו מן הישיבה. ברם בהנחייתו נעשה הדבר בעדינות יתירה. הא כיצד? ראש הישיבה הודיע לבחור, כי הוא מצא חן בעיני החזון-איש שמעוניין ללמוד עמו בקביעות, ומשהגיע הבחור אל החזון-איש, אמר לו: "חבל על הטירחה, שתאלץ ללכת מדי יום מהישיבה עד למעוני, עדיף לך כבר לישון אצלי"…
וחשב אז הבחור לעצמו, בוודאי לא יודע החזון-איש ממצבי הרוחני העגום, שהרי אילו ידע לא היה מקרבני אצלו…
ולא ידע אז הבחור, כי דוקא משום שידע החזון-איש את רוע מצבו, לכן קירבו, ומאותה סיבה גם שתק ולא גילה לו מה שידע עליו…
מני אז – קירבו החזון-איש אצלו במשך קרוב לשבע שנים, כשהקשר ממשיך בעיר מגוריהם, וילנא. ימים רבים למד עמו בחברותא.
המאור שבה – כך קיוה – יחזירו למוטב. הכניסו לתוך ביתו, מפיתו אכל, ובחדרו ישן. שערו בנפשכם: מקום דירתו בקודש הקודשים!
שיחות רבות של חיזוק היה משוחח החזון איש עם הבחור המתמודד. שיחות שהתמקדו בעיקר במעלת האדם וכוחות נפשו, בניגוד לדברי מוסר חריפים ומייסרים שהיה שומע בישיבה, שהזיקו לו יותר משהועילו.
ולעת מצוא אף השתובב החזון-איש מעט עם הנער, כשהוא צולל מרום מדרגותיו אל נמיכות קומתו של הנער הסורר, מבקש לסלול נתיב לליבו העיקש.
משיחותיו של החזון איש עם הנער
"סיפרת לי שהמנהל שלכם מדבר תמיד על החיסרון שבאדם. אבל מרוב חיפוש החיסרון בתוך עצמו ובתוך זולתו, מעורר אדם לפעמים את החיסרון. המידות הרעות יש שהן מקופלות בתוכנו ומנמנמות. הזזת אותן ממקומן – מיד מתרגזות הן, משרבבות ראשיהן ומתחילות לנשוך. לעתים אתה משפיע לטובה על אדם כשאתה חושבו לאדם טוב יותר. הוא משתדל להוכיח שאמנם הוא טוב יותר.
לעתים קרובות אדם משפיע לטובה אפילו על עצמו על ידי שהוא מחפש בתוכו מעלות ולא חסרונות. עתים החיסרון הגדול ביותר, הוא חיפוש החסרונות בתוכנו. כשם שאדם נתפס לגאווה כשהוא מגלגל בלי הרף במעלותיו, כך נתפס הוא לייאוש ולשפלות מתוך שהוא מהרהר בלי הרף בחסרונותיו".
"האהבה העצמית והרדיפה אחר כל מיני הנאות, גם הנאות אסורות, מושרשות בעומק טבעו של האדם. אי אפשר לעקרם לחלוטין, פן יחרב תוך כך האדם. הדרך לתיקון המידות איננה דרך עקירת המאוויים הטבועים באדם מלידה, אלא שיפורם ותיקונם. בר-הדעת איננו מתענה בהמתת יצר-הכבוד שלו, אלא איננו מבקש כבוד בקרב ההמון. רוצה הוא להתכבד על אנשי רוח, אפילו שמכבר אינם בחיים.
רוצה הוא שמעולם האמת יסכימו למחשבותיו ולפסקי דעותיו בעולם הזה. אין לאדם איסור לאהוב את עצמו. אדרבה, יאהב את עצמו, אבל בתבונה – על ידי אהבת החכמה והתורה".
כמה שונה – חשב אז חיים – שיחתו של החזון-איש, מהשיחות ששמעתי בישיבה! מנהל הישיבה, היה תמיד מכוון למומיו של אדם ולשפלותם של החילונים. אולם החזון-איש, איננו אומר שהחילונים הם אנשים רעים, אלא שאין הם משיגים מה טוב חלקו של ירא השמים.
החזון איש יוצא עמו אל שפת הנהר
החזון-איש מוחל על כבוד תורתו, ומציע לנער לצאת עמו לרחצה בנהר. כשהוא מכוון את הרחצה לשעת צהרים, בה יש שמש ואין הנהר קר כל כך.
בדרכם אל הנהר, כשהחזון-איש הולך לאיטו ומוחו עסוק בסוגיא עמוקה, חושב לו הבחור: 'כל כך לאט הוא הולך, ואני כה רוצה כבר לרוץ ולקפוץ אל המים'. החזון-איש מרגיש מיד בדבר, ואומר לו: "צר לי עליך, חיים. בגללי עליך להלך עקב בצד אגודל. אתה יודע? בנערותי לא השתובבתי הרבה, לכן רוצה אני לפעמים להקיש בחלון של בית זר, ולהתחבא"…
כאשר מחפש התלמיד מקום לשבת על יד הנהר, ומתלונן כי אין ברצונו לשבת על האדמה, ואין בנמצא עץ כרות אלא בריחוק מקום, אומר לו החזון-איש: "אתה – אובד עצות? שובר אדם עץ, ויושב".
אחר שואלו החזון-איש: "היודע אתה לשחות?". וחיים משיב: "כן, קצת". אומר לו החזון-איש בנימת עקיצה חביבה: "ענווה זו מנין לך, אתה אומר – 'קצת'…".
ושוחים הם יחד בנהר, החזון-איש עם הנער המתמודד…
חיבוטי החזון איש עם הנער
והחזון-איש מגלגל עמו, ומנסה לסייע לו בכל דרך, עד שתהא 'על פי דרכו'.
תקופה מסוימת – ניתקו מן הישיבה ולקחו אצלו.
בתקופה אחרת – חזר ושלחו לישיבת נובהרדוק, כשמדי פעם הוא בא בדברים אודותיו עם ראש הישיבה, הגאון רבי אברהם יפה'ן זצ"ל.
ובתקופה שלישית – הוא מנסה לשלחו לישיבה אחרת, וכותב לאחד ממקורביו: דבר נא על לב ה' חיים גראדע נ"י שיסע לישיבת מיר או רדון, כמובן לא באופן ישר… אלא באופן הנאות לפי מדותיו ('פאר הדור', חלק א, עמ' רצה).
אולם השינוי המיוחל, לא אירע.
שנת תרצ"ג. החזון-איש מחליט לעלות ארצה ולחונן את עפרה. הוא נפרד גם מתלמידו זה, כשהוא צופה שהלה לא יאריך ימים בשמירת תורה ומצוות, כפי שאכן היה.
עם פרוץ המלחמה נמלט חיים מוילנא לברית המועצות, לאחר מכן עבר לצרפת, ולבסוף לארצות הברית, כשהוא חי חיים חילוניים, ומקצועו – סופר.
את חייו הספרותיים הקדיש חיים, לתיאור עולמה של וילנא היהודית שחרבה בשואה, בשפת היידיש. דומה, כאילו ביקש להחיות בקולמוסו את עיר התורה, בה היתה עדיין תקווה ליהדותו.
כיצד חש החזו"א כלפי תלמידו שפרש
למראית עין, לכאורה לא הצליח החזון-איש במאמציו לקרב את הנער. ויש המוסרים בשמו, כי מראש כבר ידע בבירור שהלה תוכו רקוב ואכול תאווה, אלא שהכניסו תחת חסותו כל זמן שניתן היה להחזיקו בחיק היהדות.
אולם הרבנית בתיה ע"ה אמרה, כי יקר היה חיים לחזון-איש כאילו היה בנו יוצא חלציו, ונתייסר הוא ביסורים על שפרש מן התורה, עד שחששה כי הצער יזיק לבריאותו הלקויה.
לאחר זמן רב, כתב החזון-איש מכתב אל חיים. כמדומני שאם נטה אוזן רגישה למילותיו, נבחין כי גירסתה של הרבנית היא הצודקת. זהו המכתב:
"אחרי חיכיון (-המתנה) היותר קשה וארוך, באה ההזדמנות שנודעתי ממקומך והכתובת שלך, ואשר לגודל המית כח האהבה שבאדם למזכרת העבר המשעשע ומרנין לב, מהול ברגשות שעדיין קצרה הלשון ליתן להם שם, אני מקצר ומחכה לתשובתך במוקדם האפשרי. אי"ש בריתך מנוער" ('קובץ אגרות חזון איש', חלק א, קכח).
ה'רגשות שעדיין קצרה הלשון ליתן להם שם' – היו כנראה רגשות עזים של אכזבה, של יגון, ושל דאגה.
מכתב מלב מנותץ ומתגעגע
לפני שנים ספורות התגלה מכתב נוטף דמע, הומה אהבה וגעגועים, אותו כתב חיים אל החזון-איש בשעתו.
והמכתב מגלה לנו, כי על אף שהחזון-איש לא הצליח להחזירו בתשובה שלמה, מכל מקום הצליח לטעת בו מצפון פנימי, ונותר הוא נפש הומיה, מיוסרת בכיסופים בלתי פוסקים לתורה, אשר מעולם לא נתן לה גט כריתות.
הנה המכתב (מתורגם מיידיש):
"לכבוד אדוני מורי ורבי… אני רוצה ליסוע מכאן ולהציל את הגוף שלי, ויותר מזה את הרוח הנבוכה שלי. ווילנא הספרותית הכירה בי את המשורר הגדול, אבל עדיין לא גילתה את האדם שבי. בשביל להציל מה שנשאר לי עדיין מהלימודים עמכם, חייב אני לבוא אליכם לבני ברק, בשבילי ובעיקר גם עבור האמא שלי. עבורי לא נפתחות כאן כאלה תקוות כמו לשלמה (-רבי שלמה כהן, תלמיד החזון-איש). אשמת מי? אשמתי! אני צריך להיות בארץ ישראל, במקום שאתם נמצאים. שמעתי חדשה מרעישה, שהסטייפלער לידכם… בציפיה למענה שלכם, אני נשאר תמיד מסור לכם ומתגעגע אליכם תמיד. חיים גראדה".
אחרית דבר
בשנת תשמ"ב הלך חיים לעולמו בארצות הברית, זקן ושבע מרורים. ברם, ב'שבע שנות השובע' זכה הוא ל'שימוש' כה נדיר אצל החזון-איש, עד כי עובדות רבות מהחזון-איש שנדפסו בספרי תולדותיו, הגיעו אלינו למעשה דרך התלמיד התועה הזה, ממה שראה בעודו משמש לפני ולפנים. ובעוד אנו עוסקין בזה המעשה, בוודאי תהא בכך זכות ותקווה לנפש נידחת זו…