את הסיפור הבא – כפי ששמע במו אוזניו מבעל המעשה – מספר מח"ס 'אבולוציה ויהדות', והוא התרחש בתקופת מלחמת העולם הראשונה (רקע: כאשר כבשו הרוסים כפרים ועיירות, חששו שהאוכלוסייה המקומית תתמרד, אז הם המציאו "פטנט": לקחו בשבי אנשים בעלי השפעה, והללו שימשו כבני-ערובה להתנהגותם הטובה של התושבים. אם התושבים לא התנהגו יפה, היו מלקים את בני הערובה או מעלים אותם לגרדום. אגב; אחד מאותם בני ערובה – שנקראו "גייזלים" בפי העם – היה סבו ר' מאיר זאב סטורם ז"ל).
את הסיפור שמע משומר יערות אוקראיני, שהרוסים הגלו אותו כבן-ערובה בסיביר:
"במקום הגלות הותר להם לנוע בתוך שטח מסוים. האוקראיני יצא לצוד ארנבות או חיות אחרות, ולפתע שוד ושבר! הוא נפל לתוך בור מלכודת ובו דוב סיבירי גדול ממדים.
"ציידי סיביר נהגו לחפור בורות, לכסותם בענפים דקים ובנפול עליהם השלג כוסו ללא היכר. כעבור דוב, או חיה כבדה אחרת, היא נפלה לתוכו וכך לכדוה.
"כך מצא את עצמו איש זה לכוד עם דוב-פרא. נוכל לתאר לעצמנו את חרדתו של האיש הזה. המתח גבר כאשר הדוב קרב אליו ושם את כפת 'ידו' על כתפו השמאלית בלחץ עצום.
"למזלו לא ארכה חרדה איומה זו. באותה שניה שם הדוב את כף רגלו השמאלית על כתפו הימנית ובתנועה מהירה וזריזה – שאינה מתכונותיו האופייניות של דוב מגודל – התרומם אל-על, הצליח לתפוס את שפת הבור, השתחרר ממלכודתו ונמלט.
"האיש ניצל אמנם מציפורני הדוב ושיניו, אך נשאר לכוד וציפה לנס…
*
"הנס אמנם הופיע…
"כעבור שעות מספר ראה האיש עץ מחטני משתלשל לתוך הבור. חיש מהר עמד על המתרחש: הדוב עמד על שפת הבור ושלשל לתוכו שיח שהצליח לעקרו. בעזרת שיח זה הצליח מיודענו להשתחרר מ'כלאו'. ממש לא יאמן כי יסופר.
"מקרים כאלה נדירים אמנם אך הם קיימים ומעידים על רגש העזרה ההדדית המצוי אפילו אצל יצורים נחותים ופראיים".
מי שמתעניין קצת בטבע ובעלי-חיים, נחשף מיד לתרבות הטרף, החזק מחסל את החלש וכו', אך אנשים לא מעלים על דעתם שהמלחמות הן רק חלק אפסי לעומת העזרה ההדדית הקיימת בטבע! קיימים אין ספור מחקרים בתחום, ואף ספרים שלמים שמוקדשים לנושא. אין ספק שקיימת מלחמה אכזרית בטבע, אך היא כלל וכלל לא מהווה את הגורם המכריע בהתפתחות העולם וקיומו!
*
האם כל מציאות ההדדיות בעולם היא בכדי?! אומר הגה"צ רבי יואל שורץ זצוק"ל, משגיח ישיבת 'דבר ירושלים' – שהסתלק לאחרונה לבית עולמו: המדרש (פר' משפטים) אומר: "בא וראה; כל בריותיו של הקב"ה לווין זה מזה. היום לוה מן הלילה, והלילה מן היום… הלבנה לוה מן הכוכבים, והכוכבים מן הלבנה… האור לוה מן השמש, והשמש מן האור…" הווה אומר שזו היא עצם מציאות הבריאה, הנובעת מכך ש"עולם חסד יבנה".
ויתירה מכך אומר הסבא מקלם זצוק"ל. האדם נברא באופן כזה שלצורך חייו וחיותו הוא חייב לקיים יחסי הדדיות עם הסביבה. הוא יוצר עבור אחרים ואחרים יוצרים עבורו. הוא מייצר בגד ונותן אותו לאופה, שבתמורה נותן לו לחם ומקבל את הבגד – וכן על זה הדרך. צורת החיים איננה בדרך "מקרה", אלא שהחיים בנויים תמיד על לקיחה ונתינה, כי כל מציאות הבריאה – והאדם שבמרכז הבריאה – היא של עולם חסד יבנה…
*
והנה עוד דוגמא של הדדיות הטבע, אשר קשורה לכל אחד ואחד: אדם, או בעל-חי, נושם. בכל נשימה ונשימה הוא צורך חמצן, המעניק לו את האנרגיה הדרושה לעצם החיים. מיד לאחר הנשימה הוא נושף החוצה את האויר, אך כידוע כבר לא מדובר באותו אויר. הוא נושם חמצן, והוא פולט תחמוצת פחמן.
מה קורה עם תחמוצת הפחמן?
עולם הצומח קולט אותה, ונבנה באמצעותה. "בתמורה" מייצרים העצים, ושאר הצמחים חמצן… שוב אנו נושמים אויר, צורכים את החמצן שיצרו הצמחים, ומחזירים להם בתמורה את תחמוצת הפחמן… באותה מידה שהחמצן הכרחי לגוף, כך הכרחית לצומח תחמוצת הפחמן. בעל חי נושם לא יכול להתקיים ללא חמצן, וצומח לא יכול להתקיים ללא תחמוצת הפחמן.
ההדדיות בעצם מקיפה את כל עולם הטבע, וכאן התייחסנו רק לקצה הקרחון של עולם חסד יבנה!
(גיליון איש לרעהו מתוך מוסף שב"ק – יתד נאמן)