כשראה האברך מחלון המטבח את הילד המעולף, הוא שאג לעברנו: "דבר אחד אני מבקש, רק תסתובבו!". זה הציל את חיינו

הרב נטע סלאנים, בית שמש  

הייתי שם על הר מירון בין החוגגים רבים, ברחבת הריקודים של 'תולדות אהרן'. יחד עם הרבבות כאיש אחד בלב אחד קיבלתי עול מלכות שמים באמירת 'שמע ישראל' ו'ה' הוא האלקים'.

מיד אחרי ההדלקה של כ"ק אדמו"ר מתולדות אהרן שליט"א, כאשר החלו הריקודים, ראיתי את הרחבה הדחוסה והצפופה, הבנתי כי לא ניתן לרקוד שם השנה, והתחלתי לפלס את דרכי החוצה. ראיתי שלט ענק ועליו כתוב 'יציאת חירום' עם חץ מוביל, הלכתי לכיוון שאליו מורה החץ ולא ידעתי כי אני מתקדם אל התופת, אל מלכודת המוות, ה"י.

פילסתי דרך בין המון גדוש, הגעתי אל הרמפה, הרגשתי שהמשטח רטוב ומחליק, אך די מהר התקדמתי למקום שבו לא ניתן היה כבר להחליק. עמדנו שם עשרות יהודים צפופים בדבוקה אחת. לא הצלחתי להתקדם הלאה אך גם לא לסגת. הרגשתי רק לחץ עצום של אנשים שנערמו עלי מאחור והדפו אותי ואותנו קדימה עוד ועוד. הצלעות נמחצו. פחד פחדים, השרירים התאמצו בנסיון לשמור על שיווי משקל, הגוף התכווץ כולו ושיוועתי לטיפת אוויר. טיפה!

עמדתי שם בחוסר אונים מוחלט, בין מאות האנשים הדחוסים. ללא אויר לנשימה, ללא אפשרות תזוזה. עמדתי בין אלו שעמדו בין החיים ובין המתים, עמדו לידי אנשים שכעת אינם נמצאים איתנו.

הזעקות של כולם היו נואשות ומבוהלות. 'למה לא מתקדמים שם?', "אני רוצה לצאת!", "אני לא יכול לנשום!" הריאות התאמצו לקלוט טיפת חמצן. הלשון היתה צחיחה ויבשה. שיוועתי לטיפת מים, 'יש למישהו מים?' צרחתי בין הצורחים, ואז ראיתי אותו.

 

מאבק על חיי הילד

היה זה אברך מארגון 'הכנסת אורחים קרליבך', שעמד ליד החלון של המטבח, הוא זרק מלמעלה בקבוקי מים לאנשים. בכל שניה עף בקבוק נוסף לכיוון אחר. גם כאשר נחת לידי בקבוק מים לא הצלחתי להגיע אליו, שכן לא ניתן היה לנוע ולהזיז את הזרועות מרוב לחץ. אולם האברך התעקש שיגיעו מים לכל אחד ואחד והמים היו כמים קרים לנפש עייפה, השפתיים נרטבו ותחושת רעננות עטפה אותי ואת אלו שלצידי.

באותן דקות של מאמץ לקלוט טיפת מים, בטרם אתעלף או אאבד הכרה, איבדתי את כובעי ואת הכיפה שלראשי, ידי כאמור היו כבולות תחת המאסה של האנשים, וברגעים שנלחמתי על החיים לא חשבתי כלל על הכובע והכיפה שהלכו לאיבוד. לא יכולתי להיעזר בשתי ידי.

בינתיים המשיכו זעקות שבר לבקוע. 'יש כאן ילד קטן אל תדחפו', 'אתם רומסים אותנו', 'הצלה'. לפתע אברך שלידי פרץ בבכי נסער. הסתבר כי הבן שלו ילד חאלאקע, נשאב בין הרגלים של ההמון, הילד התעלף והאבא פרץ בבכי סוער, שני בחורים שעמדו לצידי שחררו בכוח את זרועותיהם והרימו את הילד באויר.

כאשר ראה האברך מהחלון של המטבח את הילד המעולף בזרועותיהם הוא שאג לעברנו: 'דבר אחד אני מבקש, רק תסתובבו'. האנשים לצידי הסבירו, כי ברגע שהגוף שלנו יהיה מסובב לאחור, כלפי מעלה, אזי במקרה שיעזרו לנו וידחפו אותנו האומללים הנלחצים מלמטה, אנו נתלכד ונידחף יחדיו כלפי מעלה ולא נמשיך לדחוס את ההמונים שאנו נשענים עליהם עם כל הכובד.

בכוחות איתנים הצלחנו להסתובב אחד אחד, כל אחד במקומו מבלי לפלס דרך לידיים מבלי לפתוח מרחב עבור הנשימה, עם מכות יבשות ומרפקים שננעצו והכחילו [עד עכשיו] את גבי. כולנו דחוסים ולחוצים בעיסה אחת דביקה.

מתברר כי ההוראה להסתובב הצילה את חיינו, כעבור כחמש דקות שנדמו לנצח הופיעו 4 פרמדיקים של הצלה, והם פילסו לעצמם דרך על ידי כך שמשכו את האנשים אחד אחד כלפי מעלה. הם הגיעו עד אלינו וחילצו את שני הבחורים שהחזיק ואת ילד החאלאקע והחלו לעבוד עליו להעירו מעלפונו. נפתח לנו מרחב זרימת אוויר ובשילוב ידיים אחד עם השני הצלחנו להתנגד לכוח הסחף ועוצמת הדחף ולהעפיל כלפי מעלה על המשטח המחליק, עד שהגענו בחזרה לרחבה של תולדות אהרן.

 

בלימת הזרימה

מיד בסוף הרמפה פניתי שמאלה לכיוון מדרגות מרפסת הכהנים, לא לפני שלקחתי כיפה מיותמת שתלתה על הסורג. ארבעה שוטרים שעמדו שם, כל אחד על מדרגה אחרת שמרו על הסדר. מסתבר כי המדרגות שימשו עד עתה רק ל'כניסה' לאירוע של תולדות אהרן, יחד עם יהודי דתי לאומי, פניתי אל השוטר הראשון וזעקתי עליו בגרון ניחר: 'איך אתם מכניסים לכאן עוד אנשים? תנו לצאת מכאן'.

השוטר נענה לקריאתנו ויחד עמי, והיהודי הנוסף לצידי, עלינו במעלה המדרגות ופינינו את כל העומדים שם בתחנונים נואשים: "אי אפשר לעמוד כאן, מכאן צריך לצאת! רק יציאה! למטה יש מוות, אל תתקדמו לשם".

צרחתי את נשמתי, אך באותם רגעים טרם ידעתי כי מלאך המוות כבר מטייל למטה וקוטף נשמות.

השוטרים האחרים שעמדו שם הצטרפו אלינו ופיזרו את האנשים שהתגודדו על המדרגות, מפלסים דרך ליציאה והופכים את מדרגות המרפסת ואת המרפסת בעצמה ליציאה בלבד. יתכן כי השוטרים כבר ידעו מעט על המתרחש למטה, אחרת אינני מצליח להבין מדוע הם קיבלו פקודות מאזרחים רגילים…

היהודי הדתי שהתלווה עמי בדרך אל ועל מרפסת הכהנים המשיך להחזיק בי יד ביד ושב ושינן שוב ושוב 'חסדי ה' שיצאנו משם', 'חסדי ה' שיצאנו בחיים', טרם ידעתי ואף הוא טרם ידע עד כמה עמוקה המשמעות של מלות ההודאה הללו.

הלכתי את כל הדרך של מרפסת הכהנים, הלום־קרב, סהרורי לחלוטין. כאשר הגעתי לסוף המרפסת כבר ראיתי את פינוי הפצועים הראשונים. אנשי הצלה עברו בריצה בשביל בין אנשים שפתחו עבורם כוחות הבטחון, אלונקות הוטסו למקום התופת ועד מהרה הוצאו אנשים חבולים ופצועים. עיני ראו ונחרדו פרמדיקים מבצעים החייאה על אלונקות מובלות. גם נפטרים מכוסים עברו בשיירה – והלב נצבט בבעתה ומתפלץ מאימה, המקום הפך לחרדת אלוקים.

אוי געוואלד!

בשלוש לפנות בוקר עזבתי את השטח, דילגתי על מיטת האש"ל ששכרתי לי וביקשתי להימלט כל עוד רוחי בי. רכבי חנה בצפת. בכביש 89 שררו בוקה ומבולקה. אלפי אנשים חיפשו אוטובוסים ולא היה איש אחד שידע לתת מידע היכן השאטלים לערים וכיצד נוסעים מכאן. לבסוף עליתי על אוטובוס לצפת קו 115, האוטובוס שעבר ריק מנוסעים נפרצו דלתותיו על ידי ההמון והנהג לא יכול היה לעצור בעד העולם. עלו על האוטובוס העירוני כמאה אנשים, ובסיום נסיעה של שעה ועשרים דקות הגענו לתחנה המרכזית בצפת. משם נסעתי ברכבי לבית שמש, אליה הגעתי בשש ושלושים בבוקר.

כאשר החניתי את רכבי ליד ביתי פגשתי את הילדים הקטנים יתומי הרה"ח ר' דוד קרויס שחזרו זה עתה ממירון בלי אביהם, תשושים ובוכים הלכו הילדים לעבר ביתם והלב נשבר לרסיסים נוכח המחזה קורע הלב. בראותי את הילדים השבים ממירון ללא אביהם אוהבם, סוף סוף נגלל האבן מעל פי ומעל ליבי ופרצתי בבכי נסער. על מה עשה לנו ה' ככה.

כל השבת סבבו בראשי מילים אחדות. אותן מילים כל הזמן: למה אני ניצלתי? באיזו זכות ובשביל מה? בשביל מה ובאיזו זכות? הקב"ה דיבר אלי בקול שופר חזק מאוד, והלוואי ואזכור זאת כל חיי.

לרכישת ספרי משה גוטמן לחצו כאן

הביא לדפוס: משה גוטמן
פורסם ב"המודיע"