"לעמוד לפני ד' לשרתו ולברך בשמו" (י', ח')
יעקב א. לוסטיגמן
לרגל מלאת כשנה להסתלקותו של נשיא מועצת חכמי התורה, ראש ישיבת 'פורת יוסף' והמאור הגדול שהאיר את גולת המזרח כולה, מרן הגאון רבי שלום הכהן זצ"ל, אנו מפרסמים שיחה מרתקת שקיימנו עם נכדו הרה"ג ר' יעקב ישועה, שזכה לבוא בצל קורתו של חכם שלום כהן בארבע השנים האחרונות לחייו, לאחר שנשא לאשה את נכדתו של מרן, בת לבנו יבלחט"א הגאון רבי שמעון כהן שליט"א:
"אבי מורי שליט"א למד בנעוריו בישיבת 'פורת יוסף', ולכן גדלנו במידה רבה על דמותו של ראש הישיבה חכם שלום כהן זצ"ל", מספר הרב ישועה, "אבל אנחנו הילדים למדנו בפוניבז', ודבקנו ברבותיה. כשזכיתי להתחתן עם נכדתו של חכם שלום זצ"ל, הפכתי במהירות לבן בית אצלו, וגיליתי עולם מופלא ומיוחד במינו: זכיתי לקרבה מיוחדת מאוד אצל אחד מגדולי הדור ומנהיגיו, ועבורי היו אלו שנים של גן עדן אמיתי".
דרכו של חכם שלום היתה למסור שיעורים באופן יומיומי, שבעה ימים בשבוע, כולל בימי שישי ובשבתות. אבל שיחת מוסר הוא היה מוסר רק פעם אחת בחודש, בליל שבת מברכין, בין קבלת שבת לתפילת ערבית.
השיחה היתה אמורה להימשך כשעה, אבל פעמים רבות היה מרן זצ"ל שוקע בתוך השיחה ומאריך עד כשעה ורבע ולעיתים אפילו שעה וחצי.
"מעבר לאותה שיחה קבועה, הוא לא היה אומר שיחות מוסר בכלל", מספר הנכד רבי יעקב ישועה, "וזאת, כי הוא רצה שלשיחה הזאת יהיה מקום של כבוד ושתהיה לה השפעה, לכן הוא היה נוצר את אשר על לבו במשך החודש כולו, ורק פעם בחודש היה מדבר עם תלמידיו על ענייני מוסר והתעלות בעבודת ה'…".
בהתאם לכך, השתדל הרב ישועה לשבות בבית הסבא הגדול פעם בחודש, בשבת מברכין. בנוסף היה מגיע עם רעייתו, כדי לבקר בבית הסבא והסבתא גם באמצע השבוע, ובכל פעם היה נכנס עם הסב בשיחה על החידושים שחידש, או הנושאים שבהם עסק באותה עת, כשבין השיטים הוא היה לומד ממנו רבות.
"אני זוכר שבתקופה הראשונה שהגענו, שמתי לב שהוא לומד ספרי מוסר ביום שישי אחר הצהרים, 'מסילת ישרים', 'ראשית חכמה', 'חכמת מצפון', 'חובות הלבבות' ועוד. לתומי חשבתי שהוא פשוט מכין את השיחה שהוא עומד למסור בפני התלמידים בישיבה, אבל הצצתי לראות באילו נושאים הוא עוסק בספרי המוסר, גיליתי פעם אחר פעם שהוא בכלל לא דיבר על הנושאים הללו בשיחת המוסר.
"זה היה נראה לי מאוד מוזר. הרב מכין שיחת מוסר, ובסוף הוא אומר דברים אחרים לחלוטין, ולא פעם אחת או שתיים, אלא באופן קבוע. שאלתי את מורי חמי שליט"א מה הפשט בהתנהגות הזאת, והוא הסביר לי:
"דרכו של סבא באופן קבוע, לומר למגידי השיעורים ואנשי החינוך שמדברים עמו ומבקשים הדרכה: לפני שאתם מוסרים שיחה, לפני שאתם מנסים להשפיע על התלמידים שלכם לטובה, תלמדו ספרי מוסר, תמלאו את עצמכם במטענים של יראת שמים, כי מי שיש לו יראת שמים דבריו נשמעים. אם אתם רוצים שהתלמידים ישמעו בקולכם, תלמדו מוסר לפני שאתם מדברים אליהם!".
"ברוב ענוותנותו, סבא היה מרגיש את עצמו כמי שאין בו מספיק יראת שמים חלילה וחס, ולכן לפני שמסר שיחה הוא היה לומד מוסר שעה ארוכה, כדי שיהיו דבריו נשמעים…
"דרכו היתה, שבשיחות המוסר שלו הוא לא היה מוכיח את התלמידים על מעשיהם, אפילו לא באופן כללי. גם כשהיו בישיבה מקרים חריגים, שלכאורה הצדיקו מאוד תגובה ישירה מראש הישיבה, מחאה או התעוררות לתשובה בעקבותיהם, הוא נמנע מכך. אולי היה מרמז זאת ברמזים דקים, והבחורים כבר הבינו לבד.
"שאלו אותו פעם: הרי ראש הישיבה אומר שיחה רק פעם בחודש, למה הרב לא מדבר על המקרה ההוא או על המאורע הזה והזה???
"הוא השיב על כך במתק לשונו: הרי יש גם חלק מבוגרי הישיבה שמתפללים בה בשבתות, ובוודאי בשבת מברכין שיש שיחת מוסר. למה הם צריכים לשמוע על המאורעות הלא טובים שאירעו בישיבה? למה אני צריך לבזות את התלמידים של הישיבה כיום, בפני אלו שלמדו כאן בעבר וכעת אינם בישיבה? הרי מה הם יגידו? הם יאמרו שבתקופה שלהם לא היו דברים כאלו, ושהתלמידים דהיום לא מכבדים מספיק את מעמדם כבני הישיבה וכדו', אני לא רוצה להגיע לכך שיבזו את תלמידי הישיבה שלנו!"…
**
"בשנתיים האחרונות נחלש מאוד, והיה מתפלל בביתו. מנהגו בתקופה הזאת היה למסור את שיחת המוסר שלו מדי שבוע, בשונה ממה שנהג בישיבה למסור פעם בחודש. בחורי הישיבה היו באים להתפלל איתו ולשמוע את השיחה מפיו.
"באחת הפעמים היה איזה בחור שקיבל עליה לתורה בקריאת התורה בביתו של הסבא, ובסעודה שלישית שאל אותו הסבא: 'למה לא תפסת את ספר התורה בידך בשעה שבירכת על התורה?', כי הוא היה מקפיד שיחזיקו את הספר עם המטפחת הקשורה לנרתיק שלו, כמנהג בני עדות המזרח, וסבר שיש בזה חיוב מדינא.
"שאלו התלמידים: איך ראש הישיבה שם לב בכלל, אם הוא מחזיק את ספר התורה או לא? הרי הרב ישב די רחוק ממקום הקריאה, ולא היה אמור לשים לב לזה???
"סבא לא הבין את השאלה: 'איך לא אשים לב?', הוא שאל בפליאה גדולה, 'אני ראש הישיבה, זה התפקיד שלי – לשים לב להתנהגות של כל בחור! אני יודע על כל תלמיד ותלמיד מהישיבה כיצד הוא מתנהג, מה סגנון הלבוש שלו, ומה צורת התנהגות שלו, זה התפקיד שלי, לשים לב ולהעיר על כך בעת הצורך!'…
"וזה היה כשהוא כבר היה בן 88 או 89, בשנתיים האחרונות לחייו, לאחר שכבר עלה לגדולה כנשיא מועצת חכמי התורה, ונשא על שכמו את עול הדור כולו!!!
"בימי בין המצרים, הוא נוהג היה לומר תיקון חצות בצהרי היום בישיבה יחד עם הבחורים, אבל בשנתיים האחרונות היה אומר תיקון חצות בביתו ביחידות. בישיבה הוא היה אומר את תיקון החצות ברגש רב, אבל הוא היה שומר על איפוק במידה רבה.
"פעם אחת נכנס אחד הנכדים לביתו בצהרי היום, בתקופת 'בין המצרים', ונחרד לראות שסבא יושב בסלון ובוכה בכי תמרורים. הוא רץ לסבתא ושאל אותה מה קרה לסבא, למה הוא בוכה? האם אירע אסון חלילה? אולי הוא סובל מכאבים עזים? אבל סבתא לא היתה צריכה לגשת ולבדוק כדי לדעת… 'תסתכל מה יש על השולחן לפניו, ותדע למה הוא בוכה', אמרה לנכד. הוא התקרב בחשאי וראה שבאמת פתוח לפניו סידור, בסדר אמירת 'תיקון חצות'".
**
"אני חושב שהדבר הכי מיוחד בשיחות המוסר שלו, היה הצורה שבה הוא התייחס לכל אמרה.
"כשאנחנו לומדים או מצטטים מאמר חז"ל כלשהו, בדרך כלל אנחנו מתייחסים לזה כאל משהו חיצוני שכדאי לנו ללמוד ממנו. אבל כשהוא היה לומד מאמר חז"ל או מזכיר מאמר חז"ל בדרשה שלו, זה היה כאילו שהמאמר הזה נאמר במיוחד בשבילו. מה זאת אומרת כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה? זה לא איזו המלצה חכמה כזאת, שכדאי ללמוד תורה לשמה, זה מאמר חז"ל שנאמר עליו, בשבילו, נכתב עבורו, הוא עצמו צריך ללמוד עכשיו תורה לשמה, ועל ידי כך הוא יזכה לדברים הרבה. וכן כל מאמר חז"ל באשר הוא. לא פעם הוא היה מצטט מאמר חז"ל ופורץ בבכי מרוב התרגשות, שככה חז"ל אומרים עליו…
"צורת ההסתכלות הזאת היתה חלק ממנו. כך הוא חי, וכך הוא היה מושפע מכל דבר תורה שלמד, וכך גם השפיע על תלמידיו ועל בני משפחתו.
"במשך שנים הוא סבל מכאבי רגליים, ובשנים האחרונות הכאבים התחזקו והתעצמו מאוד. זה הגיע לכזה מצב, שהוא היה מתעורר בלילות מרוב כאב ולא מצליח לישון. סבתא שאלה אותו פעם: 'איך אתה יכול למסור שיעור כשכואב לך כל כך?', והוא היה אומר לה בפשטות: 'כשאני אומר שיעור, אני לא מרגיש שום כאב!'…
"הכאב הזה היה מגיע לשיא, כשסבא היה עולה לדוכן כדי לברך את עמו ישראל באהבה, והרי הכהנים מתחילים את הברכה כשפניהם אל הדוכן ומסיימים אותה כשפניהם אל הקהל. המשמעות היא, שהם צריכים להסתובב באמצע, והסיבוב הזה היה כרוך מבחינתו במאמץ עילאי, הצורך להסתובב מהר יחסית גרם לו לכאבי תופת.
"שמע על כל אחד מגדולי הדור, וישב לכתוב לסבא 'תשובה' מפורטת, שבה הוא פוסק שבכזה מקרה אפשר לברך את כל הברכה כשפניו אל הקהל, כדי שלא יצטרך להסתובב ולא יסבול מכאב נורא כל כך.
"סבא סיפר לי, שהוא סירב לקרוא את התשובה הזאת. 'אם מישהו רוצה לתת לך מיליון דולר', הוא אמר לי, 'ומישהו אחר כותב לך תשובה הלכתית, שבה הוא מסביר לך שאתה לא חייב לקחת את מיליון הדולרים הללו, אתה תקרא בכלל את המכתב הזה? או שתרוץ לקחת את הכסף בלי להסס בכלל? מה יש לי בכלל לקרוא את זה? אני רוצה את המיליון דולר הללו! אני רוצה לקיים את מצוות ברכת כהנים כהלכתה!!! אני לא מחפש פשרות וקיצורי דרך!'…
"בתקופה אחרת, כך שמעתי מבני המשפחה, סבא התארח פעם בשבת באיזה מלון בטבריה, שם היה כינוס שהוא היה צריך לקחת בו חלק. החדר שבו ישן היה בקומה השמינית, והוא היה צריך לעלות שמונה קומות. אמרו לו שיש מעלית שבת ואפשר לנסוע בה בלי שום פקפוק… אבל סבא ענה בפשטות: 'אנחנו משפחה של מחמירים', ובכך חתם את הדיון עוד לפני שהתחיל…
"הוא היה מחבב מאוד את השיר המוכר 'אנא עבדא דקודשא בריך הוא', כי המילים הללו מבטאות את התחושה שליוותה אותו בלי הפסקה. היתה לו רק טענה אחת על השיר הזה: 'למה מדגישים שוב ושוב "אנא אנא עבדא', היו צריכים לומר 'אנא עבדא עבדא', הדגש צריך להיות על 'עבדא' זה העיקר…".
"גם כשהיה אומר 'בריך שמיה דמארי עלמא' בפתיחת ההיכל, היה מתרגש מאוד כשהגיע למילים אלו 'אנא עבדא דקודשא בריך הוא', במיוחד בשבתות, וביתר שאת בפתיחת ההיכל ביום הכיפורים, אז הוא ממש היה נמס מרוב התרגשות באמירת המילים הנשגבות הללו".
"כי זאת היתה המהות של כל חייו, עבד ה', מבחינתו להיות עבד ה' זה היה העיקר, וכל נע סביב זה.
"אבל הוא היה מדבר רבות על כך שעבודת ה' צריכה להיות מאהבה, לא רק מיראה. לא פעם היה פותח בדרשותיו סידור, ומתחיל להסביר את המילים שבברכה הראשונה של תפילת 'שמונה עשרה'. הוא היה מסביר מה זה הק-ל, מה זה הגדול, הגיבור, הנורא… כשהיה מגיע ל'גומל חסדים טובים', היה מסביר שהמילה 'גומל' הוא גומלין, שהקב"ה מרגיש שהוא כביכול חייב לגמול לנו חסדים טובים, הוא כביכול חייב לנו…
"יותר מזה הוא לא היה מסוגל להמשיך, בשלב זה הוא היה מתרגש כל כך, והיה אומר כשדמעות בעיניו: 'איך, איך אפשר שלא לאהוב את הקב"ה? איך אפשר שלא לעבוד אותו מתוך אהבה עצומה, מלך מלכי המלכים, שכל העולם הוא הדום רגליו, כאין וכאפס לעומתו, ובכל זאת הוא רואה את עצמו שהוא כביכול חייב לנו, קרוצי חומר, בשר וגם, רימה ותולעה'. הוא היה כל כך מתרגש עד שהתקשה מאוד להמשיך את דבריו.
"והנה עוברת לה שנה שלימה מאז חסרנו כל אלה, בשבת פרשת ראה, כ"ה באב יחול יום ה'יארצייט' הראשון, ואין לנו שיור רק התורה הזאת שלימד אותנו, להידבק בדרכיו וללמוד ממידותיו המופלאות, ומה כאן היה עומד ומשמש ומלמד זכות ומעורר רחמים על עם ישראל, אף שם עומד ומשמש בכהונה ומעורר עלינו רחמי שמים, שנזכה בסייעתא דשמיא בקרוב לגאולה השלמה!".
בשבוע הבא נביא בסייעתא דשמיא, חלק נוסף מהשיחה עם הרה"ג רבי יעקב ישועה, על אופן מסירת השיעורים והמחויבות של מרן זצ"ל לנושא זה במסירות נפש של ממש.