וְהֻגַּד לְךָ וְשָׁמָעְתָּ וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל. (י"ז, ד')
פרשה זו עוסקת באדם העובד עבודה זרה, שדינו להיסקל. ולכאורה עלינו להבין: לשם מה מוסיפה התורה ואומרת, שהתועבה הזו נעשתה 'בְּיִשְׂרָאֵל', וכי לא היה די לומר 'וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת'?! הלא מדובר בחטא שחוטא היחיד, ואם כן מדוע הוא נחשב כתועבה הנעשית 'בְּיִשְׂרָאֵל'?
על שאלה זו, משיב הגאון רבי חיים לייב סטאוויסקער, אולם בכדי להבין את תשובתו – הבה נטה אוזן למעשה הבא:
בתקופה בה טרם שינתה העיר בני ברק את צביונה, ודרו בה אנשים רבים שאינם שומרי מצוות, נכנסה משלחת אל החזון איש, לשמוע עצה מפיו בעניין ההתרופפות שחלה בשמירת השבת הכללית בעיר. שמע החזו"א את דבריהם, ושתק. ניסו העסקנים לדובבו, שמא ראוי לפעול כך או אחרת, אך החזו"א ממשיך בשתיקתו, ולא אמר דבר מטוב ועד רע.
ראו העסקנים כי הרב איננו מגיב לבקשתם, והבינו כי מסיבה שאיננה ידועה להם, החזון איש איננו חפץ להתערב ולנקוט פעולות כלשהם. חככו בדעתם מה ראוי לעשות כעת, שמא מוטב לקום ולילך או אולי עדיף להישאר עוד קמעה. לבסוף, העז מאן דהו ושאל את החזו"א לפשר השתיקה.
השיב החזו"א בפסקנות: "אנו נוטים לשלוח אצבע מאשימה לחצרות השכנים, ולהאשימם בזלזול הנורא בקדושת השבת בריש גלי, אך האמת היא שגם לנו יש חלק לא מבוטל בזה. שהרי אם בביתנו שלנו, בחצרותינו, יתנהלו העניינים כדבעי, ונקפיד אנו ביתר שאת על שמירת התורה והמצות, לא יחול רפיון גם בשמירת התורה של שכנינו".
דברים ברוח זו השמיע פעם מרן הגרי"ז מבריסק, בפני כמה עסקנים שבאו לפניו עם כמה הצעות לתועלת הרבים. ניכר היה בהם כי הם חדורי רצון לפעול ולתקן, אבל הרב מבריסק לא ראה דחיפות גדולה לפעול בעניין.
"אמשול לכם משל, למה הדבר דומה", פנה אליהם, "היה פעם רב שרצה לתקן את כל העולם. היו לו כמה רעיונות גדולים כיצד לגרום לחיזוקים בעניינים שונים, אולם הוא היה זקוק לשיתוף פעולה מהציבור. לשם כך, פנה במכתב מנומק לרבנים גדולים מכל רחבי המדינה, וביקשם כי ייאותו להשתתף עמו בפעולותיו הברוכות למען חיזוק הציבור.
"הוא ציפה להיענות רחבה מהרבנים, הן כל פעולותיו לשם שמים הם. מה רבה הייתה אכזבתו, כאשר כמעט ולא קיבל שום התייחסות למכתבו. מלבד שני רבנים שכתבו לו מכתבי תשובה מחזקים, לא הגיעו לו תגובות נוספות. גם שני הרבנים לא הציעו את עזרתם, אלא כתבו לו, שמאחר וטרודים הם בענייני רבנותם, מחזקים הם את ידיו על פעילותו הענפה למען הכלל, ומקווים הם שיצליח לפעול ולהפעיל.
"אבל הרב לא הרים את ידיו. הוא תלה את חוסר ההתגייסות של רבני המדינה בטרדותיהם המרובות בצרכי הכלל, והחליט לפנות בעניין אל רבני המחוז. התיישב הרב במרץ, וכתב בשנית מכתבים נרגשים, בהם פרט את תוכניותיו לביצור וחיזוק ענייני הדת. סבור היה כי הפעם תהיה היענות גבוהה יותר. אך כגודל ציפיותיו גם גודל אכזבתו. גם למכתביו אלו לא היתה כמעט כל תגובה.
"החליט אותו רב להצטמצם ולנסות לפעול בקרב רבני עירו בלבד, אך גם דבר זה לא הועיל. משראה שלא עלתה בידו, רפו ידיו לגמרי והוא התייאש מכל העניין.
"לאחר שהתייאש, אמר הרב לעצמו: 'אם לא עלתה בידי לתקן את כל העולם, מדוע שלא אדאג לתקן לכל הפחות את עצמי?'… מיני אז, חל חיזוק גדול אצל הרב עצמו, בדיוק באותם דברים בהם חשב לפעול ולחזק בקרב כלל הציבור. אט אט החלו להבחין בני ביתו בחיזוק הגדול שאפף אותו, וזה הקרין והשפיע גם עליהם.
"מתפללי בית הכנסת בו נהג להתפלל, שמו לבם לשינוי החיובי שחל ברב ובבני ביתו, והדבר גרר רוח חיזוק אצל כלל המתפללים. יושבי אותה עיר, שנתברכה בבתי כנסת רבים, החליטו אף הם להתחזק בעקבות מתפללי בית הכנסת שהתחזקו, ומשם נדדה רוח החיזוק לכלל יושבי המדינה".
הרב סיים את משלו, והמסר היה ברור: הדרך הטובה ביותר לגרום לחיזוק אצל הכלל, הוא על ידי שנתחזק אנו בעצמנו. אם אצלנו פנימה, המצב הרוחני דרוש תיקון, הדבר משפיע אף על הכלל.
מעתה, נוכל להבין היטב את תשובתו של רבי חיים לייב מסטאוויסק לקושייתנו:
שכן ניתן היה להעלות על הדעת, שאדם החוטא בינו לבין עצמו, גם אם מדובר בחטא חמור – הרי זה ענין בינו לבין קונו. כנגד מחשבה זו באה התורה ללמדנו, שיהודי אחד הנכשל בחטא גורם ירידה בכל כלל ישראל. השפעת החטא אינה מצטמצמת רק למקום העבירה – ברשות היחיד שלו, כי אם 'נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל' – חטאו של היחיד מחלחל ומשפיע לכלל הציבור.
זו הסיבה שהצריכה התורה בעת נתינת העונש ש'יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה' (י"ז, ז'), שהרי לכאורה יש לתמוה, מה עניינם של כל העם לעונשו שלזה? אמנם, מכיוון שגם הם הושפעו מהקלקול שנגרם בעטיו של החוטא, רק אם יהיו כולם שותפים בהוצאתו להורג, יתוקן פגם החטא שדבק גם בהם, ויקויים 'וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ'.