אספר מעשה שאירע כאן, בשיכון ויז'ניץ, אשר רבינו הקדוש ה'אמרי חיים' זצ"ל השקיע דם ויזע כדי להקימו:
שנה אחת, ביום תשעה באב, ישב כאן בחור שאינו מאנ"ש, שנקלע לכאן מסיבה מסויימת, ואמר את הקינות ברגש עצום, עד שלב כל אחד נמס לשמוע אותו.
אחד המתפללים פגש באותו יום את אבי הבחור, ניגש אליו ואמר לו: "דעו לכם שבנכם השתתף היום באמירת הקינות בויז'ניץ. איני יודע אם יש הרבה שמסוגלים להוריד דמעות בקינות כמוהו! הוא הכניס את כל ליבו ונשמתו באמירתן, וסחף את כל הקהל אחריו".
האב, כמובן, הודה לו מאד על המילים החמות.
אחרי תפילת מנחה, ניגש אחד המתפללים אל האברך המחמיא ושאל אותו: "שמעתי שהחמאת לאבי הבחור אודות בנו. התכוונת ברצינות לכל מה שאמרת?".
"כמובן", השיב האברך. "מדוע תחשוב שלא התכוונתי באמת וברצינות גמורה, למחמאות שאמרתי? כל מילה מדוייקת!", הוא הוסיף לתאר בפניו את אמירת הקינות של הבחור.
במוצאי הצום מיד לאחר שהשואל טעם משהו, הוא צלצל לאותו אברך, ושאל אותו אם יסכים לשוחח עם אשתו בטלפון, וכמובן האברך הסכים. האשה סיפרה לו שמזה זמן רב מציעים את הבחור הזה לבתם. הם שמעו על התמדתו הגדולה, אולם לא הצליחו לברר אודות עבודת ה' ויראת השמים שלו…
"והנה עתה", אמרה האשה, "כשבעלי שב הביתה מבית הכנסת, הוא ציטט בפני את דבריך אודות הבחור, וברצוני לשמוע מפיך, מ'כלי ראשון', אם אכן הדברים מדויקים.
האברך אישר את הדברים, והוסיף שמימיו לא שמע מישהו שאומר את הקינות ברגש כל כך עצום.
בי"א מנחם אב צלצל אביו של הבחור לאברך הזה, שהחמיא בפניו על בנו, ובישר לו באושר רב שמגיע לו 'מזל טוב' על כך שארס את בנו, בשידוך שמזה חודשים רבים עמד על הפרק, אך משום מה לא יצא אל הפועל…
בית נאמן קם בישראל, כל זאת בזכות המילים החמות שהשמיע האברך, בזכות שלא קימץ במילים, ומשמים סובבו שאבי הכלה ישמע את המחמאות.
רבותי! מי יודע כמה שידוכים התבטלו במשך השנים בגלל 'קמצנות' במילים טובות… מאידך גיסא אלפי שידוכים יצאו אל הפועל מכוחן של מילים טובות שנאמרו.
הנאום שהציל משפחה
כוחם של כל חיוך, פרגון או מילה טובה של יהודי עצום הוא לאין שיעור, דיבור טוב על הזולת פועל גדולות ונצורות. השפעתו החיובית של הפרגון עצומה היא, ולעיתים אף בונה עולמות.
לרבים מאיתנו מזדמן להשתתף בשמחת ידידים או קרובים, ולעיתים בעל השמחה מבקש מידידו לדבר בפני הקהל. אף שאין בדרשה השקעת מאמץ רב או זמן ארוך, אלא במספר דקות, ניתן על ידן לקנות עולם הבא ולקיים בכך מצוה גדולה.
כדי להמחיש את התועלת הרבה עד לאין שיעור, הצומחת מפעולה פשוטה זו – אספר לכם סיפור אודות דרשה שהזדמנה לאדם בלא כל מאמץ, והשפיעה על גורלה של משפחה בישראל. מכיר אני את בעלי המעשה, וכל פרטי הסיפור אושרו על ידם בפני.
ר' ראובן ור' שמעון הינם חברים קרובים. ר' שמעון ניחן בחוש הנאום, ופיו מפיק מרגליות המרתקות את קהל שומעיו. ר' ראובן יהודי חשוב ויקר המתהלך בצידי דרכים, ועובד את קונו בצניעות ובתמימות.
ויהי היום, ור' ראובן זכה להכניס את בתו לחופה בשעה טובה ומוצלחת. באחד מימי ה'שבע ברכות' התקשר ר' ראובן לידידו ר' שמעון, והזמינו להשתתף בשמחת השבע ברכות שעורך, ובקשו בכל לשון של בקשה שיבוא וישתתף בשמחתו, ואף הוסיף בנימה צופנת סוד, בקשה, שנראתה לשמעון מוזרה ביותר: אם יוכל להכין דרשה נאה, המשלבת בתוכה דברי שבח והלל על ר' ראובן ובני משפחתו הקרובים.
ר' שמעון נדהם לשמע בקשה תמוהה זו, אולם ביודעו שחברו אינו נמנה על תאבי הכבוד המדומה, הבין כי יש דברים בגו, ושמר את התמיהה בליבו. הוא ביקש לדעת את מקום מגורי החתן, והסביר כי בכל שמחת שבע ברכות שהינו דורש, נושא הוא דברי הלל על החתן והכלה, ואף על ההורים משני הצדדים, ולכן מוכרח הוא לברר מעט על מעלות המחותנים קודם נאומו.
בסיעתא דשמיא, אחותו התגוררה בסמוך למחותנים, והיא ציינה באזניו מעלות רבות שבהן מתאפיינת משפחת החתן. הוא הזדרז להכין דרשה שתשא חן וחסד באזני השומעים בכלל, ובאזני ידידו בעל השמחה בפרט. בדרשה זו שילב את השבחים ששמע על משפחת החתן.
בהגיע הערב המיוחל הופיע ר' שמעון בשערי אולם השמחות, ובהינתן האות פתח בדרשה נלהבת בשבח החתן והכלה. הוא הכביר בשבחו של אבי הכלה, ר' ראובן תאר את אצילותו מעוררת הכבוד, והדגיש כי הינו מכירו כאיש אמת ושונא בצע, ירא שמים, שתענוג לעמוד במחיצתו. ולבסוף הוסיף ושיבח את המחותן החשוב, והעלה על נס את תרומיות מעלותיו הניכרות בעליל, ואף העיד כי שמע עליהם דברים נשגבים.
דבריו המרתקים נשמעו ברוב קשב וענין, ניכר היה על פני המסובים והמחותנים, שהם נהנים מכל מילה ומתמוגגים לשמע דברי שבח הנפלאים.
למחרת היום צלצל הטלפון בביתו של ר' שמעון. מעבר לקו נשמע קולו של ר' ראובן, המעתיר דברי שבח ותודה על הטובה הגדולה שגרם לו בדרשתו המוצלחת. עתה התגברה הפליאה בליבו של ר' שמעון, ובכל מאודו רצה הוא להבין את פשרם של הדברים, אבל מפני כבודו של חברו לא שאל שאלות מיותרות, וצפן את התמיהה בליבו.
אך לא לזמן רב נשתמרה פליאתו. כעבור שעות בודדות נשמעו נקישות עדינות בדלת ביתו, וכשהזדרז לפתוח, נדהם לראות את חברו ר' ראובן ולצידו זוגתו, והם מבקשים אם יוכל להכניסם לביתו, שם יספרו לו מהי התועלת העצומה שפעל בדרשתו הנפלאה.
לאחר שנכנסו וישבו משני צידי השולחן, הוציא ר' ראובן מעטפה עבה מכיסו, ומסרה לידי ידידו ר' שמעון. ר' שמעון מחה ואמר כי אינו מוכן לקבל תמורה למצוות שמחת חתן וכלה שקיים, אך המחותן הפטיר בחיוך שאם ידע את הסכום המצוי בתוכה, לא יקל ראשו ולא יידחנה מידו, והוסיף כי סכום זה מגיע לו בצדק.
לפליאתו העצומה החל ידידו המחותן בסיפור דברים כהוייתם: "בתקופה האחרונה שרר מתח רב ביני לבין מחותני הטרי, וכן בין רעייתי לאם החתן. כאשר סגרנו את השידוך, ישבנו עם המחותנים וחישבנו את סכום הכסף שעליו נתחייב, לפי העלויות המקובלות. אך כשהגענו למעשה, נוכחנו כי טעינו בחשבון, ואין די בסכום שעליו דיברנו מתחילה.
"צלצלתי למחותן פרטתי באזניו את העלויות השונות, וציינתי כי יש להוסיף סכום כלשהו. אבי החתן הבטיח על-אתר להוסיף עשרת אלפים דולר לטובת בני הזוג הצעירים.
"על סמך התחייבות זו המשכנו לקנות את כל צרכי הנישואין בשפע וברווח. בהתקרב מועד החתונה. צלצלתי למחותן, וביקשתיו שיעביר לידי את הסכום אותו התחייב להוסיף. לתדהמתי הרבה, התנער הלה מההבטחה המפורשת באמרו: 'כבר העברתי לכם את כל הסכום שעליו דיברנו כשסגרנו את השידוך!'
"וכך התפתח בינינו ויכוח, אני טענתי שהמחותן התחייב לתיתם, ואילו הוא טען כי לא היו דברים מעולם. ואינו זוכר התחייבות כזו. אך כיון שלא היה בינינו הסכם התחייבות בכתב, לא היתה לי דרך להוכיח את צדקתי. כך נמשך הויכוח עד שחומה גבוהה של טינה ואיבה חוצצת בינינו.
טעמו המר של הויכוח לא עזבנו, ולבד מלחיצות יד הכרחיות – שלא לגלות קלונינו ברבים – לא החלפתי מילה עם המחותן. בחתונה לא חשתי בשמחה כלל, רקדתי רק עם הרגליים, אבל לא עם הלב. אני מחתן את הבת שלי עם גזלנים!
"עם תום החתונה עזבתי את האולם, והלכתי מיד לביתי בלא להחליף מילה עם אבי החתן.
"הגיעו ימי השבע הברכות, ערב ערב ישבתי מימין החתן, והמחותן יושב משמאלו, כשאיננו מדברים בינינו מתחילת האירוע ועד סופו…
ר' ראובן עצר קמעה משטף סיפורו, ואחר פנה אל ידידו ר' שמעון בהתרגשות: "אמש לאחר דרשתך ניגש אלי המחותן, ואמר, שבעזרת ה' עוד בהמשך הערב יבוא אל ביתי, וימסור לי את הסכום שלטענתי התחייב לתת".
"כאשר תמהתי על שינוי עמדתו, הסביר לי: 'דע לך, עדיין איני משוכנע שהתחייבתי על סכום זה, אולם לאחר ששמעתי את הדרשה שנשא כאן ר' שמעון בשבחכם, האמנתי לדברי השבח שלו, מפני שבאותה מידה ששיבח אתכם, הוסיף לשבח אף אותי ואת בני משפחתי בדיבורים אמיתיים, הגם שמעולם לא הכיר אותנו. ולכן עשיתי חשבון לעצמי: אם עלי הוא יודע לומר דברי אמת וצדק אף שאינו מכירי, ודאי שאף מה שאמר עליכם זו אמת לאמיתה, ואם כן, ככל הנראה היתה זו טעות שלנו, ולכן אני מבקש כעת את מחילתך, ובעזר ה' אשלם את כל מה שביקשת, אנא סלח לי שהסיבותי לך עגמת נפש!".
ר' ראובן פנה לידידו בחיוך נרגש: "בדבריך הצלת את חיי הנישואין של בתנו. אין בפינו מילים להודות לך! הנה, במעטפה זו מצויין כספי המעשר, הם מגיעים לך ביושר!".
ר' שמעון אמר לאבי הכלה, כי הוא ממנהו בזאת להעניק את המעטפה ואת תכולתה לזוג הצעיר, הם נפרדו לשלום, ובכך הסתיים הענין.
אך לסיפור זה היה המשך נוסף:
כדרך העולם, כשסיים ר' שמעון את דרשתו בסעודת ה'שבע ברכות' המדוברת, באו המאזינים להודות לו על הדרשה, אבל מבעד לקולות התודה, נשמעו לאזניו טענותיו של אחד השומעים שהמהם לעצמו: "אלו גוזמאות… מתוך הדברים אפשר היה לחשוב כי מדובר בגדולי הדור ממש!…".
חצי שנה לאחר מכן נשמעו דפיקות בדלת ביתו, ובפתח עמד אדם זה אשר ישב בשמחת 'שבע הברכות' ולחש בקול רועם "אלו גוזמאות!".
"כבוד הרב, אני עורך שמחת שבע ברכות לבתי, שמא הרב יוכל לבוא ולדבר?"
הדברים הטעונים עמדו על לשונו של ר' שמעון, ואף על פי כן נענה לבקשה ללא אומר ודברים. הוא הופיע בשמחת שבע הברכות, דרש, ופנה לצאת.
כעבור מספר ימים פקד האיש את מעונו בשנית: "כבוד הרב, באתי לומר תודה רבה! הדרשה היתה נפלאה!".
"האם הדברים שאמרתי ישרו בעיניך?", שאלו ר' שמעון.
"מה השאלה? היתה זו דרשה מיוחדת כל כך, יישר כח!".
"האם הם לא היו מוגזמים מעט?", הוסיף לשאול.
"לא, לא! זה היה פשוט מצוין!"…
"אתה סמוך ובטוח שלא היה כל שמץ גוזמה בדברים?!", המשיך להקשות.
"לא, לא! הכל היה אמת לאמיתה!".
כעבור רגעים ספורים, יצא המרצע מן השק, והאיש הבין את הרמז: "כבוד הרב, האם הדברים שאמרתי בשבע הברכות של פלוני הגיעו לאזניך?!".
"כן, שמעתי, וגם היה אכפת לי. אני רוצה לשאול אותך: השבחים שדיברתי עליך ועל בני ביתך אינם מוגזמים בעיניך, אם כן מדוע כל כך אכפת לך שמשבחים אדם אחר?! מדוע זה כה כואב לך?! אתה הרי רוצה שיאמרו עליך דברים טובים, אם כן מדוע אינך יכול לפרגן לזולתך?! הרי התורה מצוה אותנו: ואהבת לרעך כמוך!".
מסיפור זה נלמד עד כמה גדולה היא המצוה, להיענות לבקשת בעל השמחה ולשאת דברים בשבח בעלי השמחה ומשפחותיהם, ואף אם תקום תועלת מדברינו, ואחד מני רבים ישתפר במידה האמורה, והיה זה שכרנו.
לא לשכוח גם את הצד השני
וכאן המקום לעורר על לקח רגיש נוסף, הנגזר אף הוא מן הסיפור, והוא, שרגישותו של ר' שמעון לשאת דברים בשבח המחותן האלמוני שאינו מכירו – שמחה את המחותן וגרמה לו לחוש, שאף בערכו ובחשיבותו מכירים, ומכך צמחה לה התועלת הרבה.
לדאבוננו הרב, בדרך כלל, כאשר מתכבד פלוני לשאת דברים בעת שמחה, נואם הוא בשבח הצד המוכר לו בלבד, אך ראוי ונכון להוסיף לשבח גם את הצד השני, אף אם אינו מכירם, או לכל הפחות למצוא רעיון נאה, שיקשור כתר תהילה על ראש המחותן השני. על ידי כך ישמח גם את לב המחותן, בראותו שגם הוא נזכר לתהילה לאזני המסובים בסעודה.
(מתוך הספר 'כבודם של ישראל')