"מִן הָאָרֶץ הַהִוא יָצָא אַשּׁוּר וַיִּבֶן אֶת נִינְוֵה וְאֶת רְחֹבֹת עִיר וְאֶת כָּלַח" (י, יא).
"כֵּיוָן שֶׁרָאָה אַשּׁוּר אֶת בָּנָיו שׁוֹמְעִין לְנִמְרוֹד וּמוֹרְדִין בַּמָּקוֹם לִבְנוֹת הַמִּגְדָּל, יָצָא מִתּוֹכָם" (רשִׁ"י).
סיפר הגה"צ רבי ראובן קרלינשטיין זצ"ל: הרבנית קנייבסקי ע"ה נסעה מפעם לפעם אל אביה מרן רבינו הגרי"ש אלישיב זצוק"ל. באחד הימים, כשנפגשה שם עם אחיה רבי אברהם זצ"ל, אמר לה אחיה: "הנה כאן, על הבלטה הזאת, היית עומדת כל יום מארבע לפנות בוקר וקוראת תהלים"…
אחת הנשים שהתלוותה אליה שאלה אותה בדרך חזור, למה אחיה התכוון. ניסתה הרבנית לבטל את הדברים באומרה: "שום דבר מיוחד. זה סיפור ישן…"
אך האשה הפצירה בה, עד שלבסוף פתחה וסיפרה: "את אבי הגרי"ש אלישיב לא ענין שום דבר בעולם חוץ מתורה ואת אמי לא עניין שום דבר בעולם חוץ מהדאגה שאבא ילמד תורה. בבית לא היה תמיד לחם לאכול ואני, הבת הבכורה, למדתי הנהלת חשבונות. מאחר שלא היה לי היכן ללמוד, רק אצל אנשים שחלשים קצת בהשקפה בענייני אידישקייט, פחדתי מאוד מהשפעתם השלילית. לכן בכל בוקר לפני שהלכתי ללימודים, אמרתי במשך שעה ארוכה את כל ספר התהלים והתפללתי מעומק לבי להשי"ת שלא אנזק מהם"… (איש לרעהו).
***
אכתוב כאן דבר חריף מעט, אך לענ"ד, מנסיוני, הוא נכון.
שני יהודים שמעו שלא קיבלו את הבן של פלוני למוסד החינוכי. אחד שמח בליבו והשני זעם והצטער, אולי גם ניסה לשנות את ההחלטה.
שניהם יהודים טובים. שניהם מכירים את המעלות של אותה המשפחה, אך גם את החסרונות הרוחניים שלהם. מה ההבדל ביניהם?
האחד הוא מחנך בעצמו, השני לא.
אלו שמחנכים כיתה או שיעור, מרגישים בפועל, ביום- יום, את הבדלי הגישות, סגנון החינוך ואופי הבתים, מהם מגיעים התלמידים. לפעמים ילד אחד, עם סגנון ביתי שונה מהאחרים, יכול לשנות כיתה שלמה בחיידר, בית ספר או בשיעור שלם בישיבה. הילד יכול להיות ילד נפלא, ממשפחה מצויינת ויראת שמים, אך יש להם מושגים שונים מיתר חבריהם. הם רואים בבית דברים אחרים, שומעים מושגים אחרים, מטיילים ונוסעים ב'בין הזמנים' למקומות אחרים. הילד מספר לחבריו, מדבר בהתלהבות, מעביר, מבלי משים, מה נאמר בביתו בשיחות סתמיות של שולחן שבת או ארוחת ערב, והמסרים מחלחלים.
אדרבה, דווקא כשאווירה מגיעה ממשפחות שנחשבות שוות, כלפי חוץ, ההשפעה גדולה יותר. הלא שני האבות למדו יחד בישיבה או בכולל. האמהות עובדות יחד או יושבות יחד בגינת המשחקים אחר הצהריים. המשפחות מתפללות באותו בית הכנסת. אם הם עושים כך וכך, קוראים, רואים ושומעים כך וכך, או חושבים כך וכך, למה לא אנחנו?
בעבר פנה אלי חוקר מהאוניברסיטה וביקש להיפגש, לצורך עבודת דוקטורט. האיש ניסה להבין מדוע במוסדות החינוך החרדיים כל כך מבררים, בודקים ורוצים שהילדים הבאים בשערי מוסדות החינוך, יהיו מבתים שיש בהם הרבה יראת שמים.
החוקר היה אדם דתי, איש יודע ספר. לכן ניגשתי איתו לארון הספרים, הוצאתי מסכת כתובות ודיפדפתי לדף ס"ב. "הגמרא מספרת שרבי עקיבא היה "צנוע ומעלי", אדם צנוע וטוב, גם בארבעים השנים בהם היה עם הארץ. אתה בוודאי מכיר את הסיפור המופיע בגמרא על הפועל, שעבד שלש שנים בשביל מעסיקו ולבסוף יצא בידיים ריקות"…
"כן", הנהן האיש בראשו, "הוא הלך הביתה ודן את בעל הבית שלו לכף זכות"…
"נכון. ומי היה אותו פועל?", שאלתי.
"אינני יודע".
"כתוב בירושלמי ובמדרשים, שהיה זה רבי עקיבא, בזמן שהיה עם הארץ. אז רבי עקיבא היה איש טוב גם לפני שהיה תלמיד חכם. אם כך, כיצד יתכן שרבי עקיבא, בהיותו עם הארץ, אמר "מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור"?
החוקר גירד בפדחתו במבוכה ואני הקראתי לו את דברי התוספות במקום, במסכת כתובות. וכך כותבים ה'תוספות: "והא דאמר באלו עוברין (פסחים מט:) אמר ר"ע כשהייתי עם הארץ הייתי אומר מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור, משמע דלא הוה מעלי, איכא למימר דהתם לאו משום שהיה שונא תלמידי חכמים, אלא משום שהיה סבור שמתגאין על עמי הארץ מפני תורתן והיו תלמידי חכמים שונאים אותם, וגם משום שלא היו מניחין אותם ליגע בהם, כדאמרינן (חגיגה יח:) בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, אבל מכל מקום שומר מצוות היה"…
"המפרשים מסבירים שמתוך מבטו של רבי עקיבא, כשעדיין לא היה תלמיד חכם, המעורה בחברת החכמים, סבר הוא, בהסתכלות מבחוץ, שתלמידי חכמים מתבדלים מהאחרים מתוך שנאה, יוהרה וזילזול. לכן אמר: "מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור". אך כשרבי עקיבא נהיה בעצמו גדול בתורה וחבר ליראי ה', הבין לפתע שתלמידי החכמים שומרים על עצמם מכל השפעות האחרים, לא מתוך שנאה או גאווה, אלא בגלל פחד וחשש אמיתי", הסברתי לו, "כשאתה יושב ליד השולחן בבית, אתה יושב רגיל, עם ידיים חשופות וחלון פתוח. אין לך שום בעיה שכולם ייכנסו אליך. אבל כשרופא נמצא בחדר ניתוח, הוא נכנס לבוש בבגדים מיוחדים ואוסר את הכניסה לכל מי שאינו לבוש בחלוק סטרילי, כולל מסכת בד על הפנים. מדוע? כי ישנם מקומות שכל חיידק יכול להזיק בנזק בלתי הפיך".
"כשאנחנו עוסקים בחינוך ילדינו, אנחנו שואפים ל'אזור סטרילי'. אנחנו, בשונה מאחרים, לא רוצים להכניס את עצמנו ואת ילדינו לנסיונות של הרחוב ולתת להם להתמודד. אנחנו מעדיפים שלא להיכנס מראש לנסיונות. אתה עצמך ביקשת הבוקר, בתפילת שחרית, "וְאַל תְּבִיאֵנוּ לֹא לִידֵי חֵטְא. וְלֹא לִידֵי עֲבֵרָה וְעָון. וְלֹא לִידֵי נִסָּיוֹן. וְלֹא לִידֵי בִזָּיוֹן".
"לכן, ואני אומר לך את זה באופן כללי, מבלי להיכנס לפרטים או שמות, כי הרי אנחנו מדברים כאן רק באופן כללי ותיאורטי, אנחנו מעדיפים שהילדים שלנו יתערו בחברתם של אלו שהשמחות והסיפוקים שלהם- הם השמחות והסיפוקים שלנו. שסגנון החיים שלהם יתאים כמה שאפשר לאורח החיים שלנו ושהאושר שלנו נחשב לאושר בעיניהם"…
"ואתם עצמכם- מושלמים?", הוא שאל באירוניה.
"ממש לא", עניתי בחיוך, "אבל אנחנו מעדיפים להתחבר לאלו ש'לא- מושלמים' כמותנו, מאשר להתחבר לאלו ש'לא- מושלמים' פחות…. לא מתוך זלזול באחרים, חלילה. אלא מתוך רצון שהילדים האחרים בכיתה ישפיעו על הילדים שלנו עוד ועוד מושגים רוחניים, קדושים וטהורים, אפילו יותר ממה שאנחנו, כהורים, הצלחנו לחנך את ילדינו, ולא להיפך".
***
בבטאון 'איש לרעהו' מובא הסיפור הבא: בעיר אחת גרו שני יהודים. האחד התפרנס ברווח והשני התפרנס בקושי ובדוחק.
הגיע הראשון שהתפרנס בכבוד, אל רבינו החזון איש ושאל: "בחסדי ה' טוב לי בפרנסה. אך מתיירא אני על חינוך הילדים, שמא תשפיע הסביבה עליהם".
השיב החזון איש: "אם כן, קמים ועוזבים את המקום!".
גם השני שהתפרנס בקושי, בא לשאול את החזון איש, כך: "פרנסתי בקושי וברצוני לעזוב את העיר. מה עלי לעשות?"
שאלו החזון איש: "ומה עם חינוך הילדים?"
השיב האיש שחינוכם טוב. אמר לו החזו"א : "בשביל פרנסה לא עוזבים את המקום!"…
(קטעים מתוך הספר החדש 'מחשבה בפרשה', הכולל לקחי מוסר ותבונה, סיפורי מופת, עובדות מגדולי ישראל, הגיונות מחשבה ופניני תורה והלכה, בצירוף הליכות והנהגות ממרן הגר"ח קניבסקי שליט"א. הפצה ראשית: יפה נוף).