"ושמתי פדות בין עמי ובין עמיך" (ח', י"ט)
חז"ל מספרים, שבמכת ערוב כל המצרים הסתתרו בתוך בתיהם מאחורי מנעול ובריח, כי משה רבינו הרי אמר "ומלאו בתי מצרים", והם פחדו.
נצייר לעצמנו את פרעה יושב בביתו, רועד מפחד, ולפתע נשמעת דפיקה בדלת.
הוא אומר לבנו בלחש: "לך תסתכל מי זה ותאמר לי, אבל אל תפתח את הדלת!".
בנו מסתכל ורואה פיל… כמובן שלא פתח את הדלת.
אלא שהקדוש ברוך הוא לא צריך שפרעה יפתח לו דלתות. הקדוש ברוך הוא הוא אדון על כל העולם. ישנה חיה הנקראת 'סילונית' ולה זרועות ארוכות. היא עלתה מהמים ליבשה ובאה למצרים, שברה את גגות הבתים, שלחה את זרועה ופתחה את הדלתות והפיל נכנס… אבל הוא לא בא לבד, הוא הסתיר את כל מי שהיה מאחוריו: נמרים, נחשים, פרות וחמורים, שימפנזות, דובים, חיפושיות, לטאות ועוד ועוד. כולם נכנסו פנימה… (ספר הישר – סיפורים).
אין ספק שפרעה לא הרגיש בנוח בחברתם… כמויות האוכל שצורכת חבורה כזאת במשך שבוע הן עצומות. הם טרפו את כל האוכל שנמצא, וגם השאירו אחריהן כמויות לכלוך אדירות.
מיד כשראה פרעה את כל החיות – ברח לתוך הסלון המלכותי, אבל שם כבר המתינו לו הנחשים, מביטים בו בגובה העיניים… [הוא היה כמעט בגובה שלהם…]
פרעה ראה זאת וזינק בבהלה על אדן החלון, והנה לתדהמתו הוא רואה בנות יהודיות משחקות ברחוב בחבל [הוא ידע שהן יהודיות מפני שהיו לבושות בצניעות], סביבן אריות ונמרים והן אינן מפחדות…
– "איך זה יתכן?", מתפלץ פרעה, "מה קורה פה?!"
כך זה כשישנה השגחה פרטית: "ושמתי פדות בין עמי ובין עמך" (שמות ח, יט)!
גם הכינים הגיעו במכת ערוב
בין שאר החיות שהגיעו לשם היו גם הכינים.
על כתוב בתהילים (קה, לא): "אמר ויבוא ערוב כנים בכל גבולם" הקשה המגיד מדובנא, שהרי בתורה כתוב שהכינים קדמו לערוב ומדוע בתהילים כתוב להיפך?
ובאר זאת כדרכו במשל: גביר אחד עשה חתונה לבנו, והנחה את משרתיו שליום הראשון משבעת ימי המשתה, יש להזמין את בני המשפחה בלבד. ביום השני את בעלי המלאכה, בשלישי את בעלי העסקים, ברביעי את תלמידי החכמים וכך הלאה, כך שבשבעת ימי המשתה תוזמן כל האוכלוסיה. אבל יש להקפיד שלא יבוא אנשים פעמיים!
ביום הרביעי, רואה אחד המשרתים אדם שכבר בא ביום הראשון. ניגש אליו ואמר לו: "כבר היית ביום הראשון!". ענה לו האורח: "אני הוזמנתי פעמיים". "הכיצד?", שאל המשרת.
"ביום הראשון באתי מצד בני המשפחה, והיום אני מוזמן מצד השנוררים…".
וכך – אומר המגיד מדובנא – היה עם הכינים. במכת הכינים באו הכינים מצד עצמן, ואילו במכת ערוב באו פעם נוספת, בין שאר החיות.
פרעה תמה: "סליחה, מה אתן עושות כאן? הלא כבר הייתן כאן!".
עונות הכינים: "אז, באנו מצד עצמנו, ועכשיו אנחנו מחותנים מצד הערוב"…
ושמתי פדות…
לצערנו הרב, בדור האחרון יש אופנה חדשה של 'סגולות', שבגללן מתערערת שמירת המצוות כראוי.
עיקר היהדות היא שמירת התורה והמצוות, והאמונה בשכר ועונש. כאשר עושים מהיהדות מיסטיקה וסגולות – זו לא היהדות. אין זו דעת התורה כפי שקיבלנו מרבותינו.
סיפר לי אברך שהיה אצל הגאון רבי נסים קרליץ זצוק"ל, ואמר לו שהוא רוצה לעשות שילוח הקן כי זו סגולה לבנים למי שחשוך ילדים.
הניף הרב את ידיו, ואמר: "סגולה?!… הלא זאת מצוה!".
הרב דב יפה זצוק"ל אמר פעם, שהסגולה הכי גדולה והכי יעילה מכל הסגולות שבעולם – היא "והייתם לי סגולה", היינו לקיים את המצוות.
וכיום המצב שונה. אם יש לאדם בעיה כלשהי, ויאמרו לו שכסגולה לפתרון הבעיה עליו לקיים מצוה מסויימת, הוא לא יגלה התלהבות מיוחדת. אבל אם למשל יאמרו לו להביא עין של לטאה מדרום אפריקה, דווקא לטאה שנולדה שלישית, ולערבב את העין במיץ צפרדעים מדרום אמריקה, ולהמתין שלושה חדשים ואחר כך למרוח את התערובת… זה באמת נשמע סגולה שעובדת!
אנו, האמונים על קיום התורה ושמירת מצוותיה, צריכים לדעת שאין לך סגולה גדולה יותר מקיום המצוות כהלכתן!
ישנם כאלו הפונים ל'באבות', 'פועלי ישועות' למיניהם, מתוך מחשבה ש"אם לא יועיל לא יזיק"… וזו טעות!
בהיותי צעיר כבן שמונה עשרה, אבי היה חולה לב במצב קשה. הרופאים אמרו שמבחינתם אין מה לעשות. צריכים להחליף לו לב, אבל אי אפשר. נשאר רק להתפלל.
מה עושים?
אחי לקח אותו לצדיקים לקבל ברכות. נכנס איתו לצדיק אחד, והוא הורה לאבי שיקח ספר רזיאל המלאך וישים בכיס, וגם מזוזה כשרה יכניס לכיס, ושני הדברים יחד ישמרו עליו, וכך אבי עשה.
בינתיים החמיר מצבו, וכששכב בשעותיו האחרונות, אנחנו – ילדיו המסורים – לקחנו את אותה מזוזה כשרה והנחנו אותה ליד הכרית שלמראשותיו, שתשמור עליו..
עברו שנים, ויום אחד, בעת שלמדנו ב'כולל' הלכות מזוזה, הגעתי להלכה בשולחן ערוך (יורה דעה רפט, ב) האומרת כי "מקום קביעתה [של המזוזה], תוך חלל של פתח, בטפח הסמוך לחוץ".
וכתב הש"ך שם (סעיף קטן ב) שני טעמים לכך: א. כדי שיפגע במזוזה מיד כשהוא בא מהרחוב. ב. כדי שתשמור המזוזה לכל הבית שבפנים מהמזיקים. כלומר, אם ישים את המזוזה ליד הדלת, הרי שאת עובי הפתח המזוזה לא תשמור.
וב'גליון מהרש"א' לרבי שלמה איגר הוסיף על דברי הש"ך – "כדי שתשמור", וזו לשונו: "בעושה אותה משום מצוה, רשאי לחשוב שבשכר המצוה ישמרהו ה', אבל העושאה רק לכוונת שימור – אין לו שמירה אלא סכין היא בעיניו".
כשראיתי זאת הזדעזעתי עד עמקי נשמתי! אנחנו חשבנו שהמזוזה שומרת ושמנו אותה למראשותיו של אבי החולה, והנה מתברר ששימוש כזה הוא חס ושלום ובבחינת "סכין היא בעיניו"!
ניגשתי לגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצוק"ל, וסיפרתי לו את הסיפור. הראיתי לו את דברי הש"ך וגליון המהרש"א, ושאלתי מה דעתו בענין.
אמר לי: "ודאי שזה כך, ולא עוד אלא שיסוד זה מצינו כבר באחד מן הראשונים, ה'אור זרוע'.
"כי הנה איתא בגמרא (מגילה כד, ב): 'העושה תפילתו [תפלין שלו] עגולה – סכנה ואין בה מצוה'. ומהי הסכנה שבדבר? פרש רש"י ז"ל: 'סכנה – שלא תכנס בראשו' – אם יקבל מכה, התפילין עלולות לחדור לתוך ראשו, וזו סכנה גדולה.
"אבל ה'אור זרוע' פרש אחרת את ענין הסכנה כאן, שכשאדם משתמש בשמות הקדושים לא במקום מצוה – זו סכנה! וכיון שתפילין עגולות אינן מצוה ויש בהן שמות קדושים – ממילא זוהי סכנה!".
חושבים שאם לא יועיל לא יזיק. בהחלט עלול להזיק, ה' ישמרנו!
(לקט מתוך הגדה של פסח 'ומתוק האור')