"ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים" (יד כט)
כתב ב'שפתי צדיק' בשם זקנו ה'חידושי הרי"ם': במדרש איתא:
" חזית איש מהיר במלאכתו (משלי כב, כט) זה רבי חנינא. אמרו: פעם אחת ראה אנשי עירו מעלים עולות ושלמים, אמר: כולם מעלים שלמים לירושלים ואני איני מעלה כלום?! מה אעשה? מיד יצא למדברה של עירו בחורבה של עירו ומצא שם אבן אחת, יצא וסירקה וסתתה כו'. אמר: הרי עלי להעלותה לירושלים. ביקש לשכור לו פועלים. אמר להם: מעלים לי אתם את האבן הזאת לירושלים?! אמרו לו: תן לנו שכרנו מאה זהובים ואנו מעלים לך את אבנך לירושלים. אמר להם: וכי מנין לי מאה זהובים או חמישים לתת לכם? ולא מצא לשעה. מיד הלכו להם. מיד זימן לו הקב"ה חמשה מלאכים בדמות בני אדם. אמרו לו: רבי! תן לנו חמשה סלעים ואנו מעלים אבנך לירושלים, ובלבד שתתן ידך עמנו ונתן ידו עמהם ונמצאו עומדין בירושלים. ביקש ליתן להם שכרם ולא מצאן. בא המעשה ללשכת הגזית, אמרו לו: דומה רבינו שמלאכי השרת העלו לך את האבן לירושלים. מיד נתן לחכמים אותו השכר שהשכיר עם המלאכים".
ביאר ה’חידושי הרי”ם’ מהו הלקח הנלמד מהסיפור הזה: בדרך הטבע לא היה רבי חנינא יכול להעלות כלום לירושלים, כי לא היה לו לא מה להעלות ולא איך להעלות, אבל היתה לו תשוקה גדולה להעלות משהו לירושלים ועשה מה שבאפשרותו לעשות. הוא יצא למדבר והסתכל סביבו – מה יש לי? אבן? אעלה את האבן. איך אעלה אותה? אחפש פועלים. כשהאדם עושה דברים כאלה, הוא מוליד ניסים.
אמר ה’חידושי הרי”ם’: וכן לכל הרוצה באמת לעבוד את השי"ת, אחר אשר מתייגע בכל יכלתו, השאר מסייעין לו מן השמים.
ועוד הוסיף ה’חידושי הרי”ם’ שהקב"ה עושה בדווקא כך שהאדם לא יוכל לגמור את המעשה, ואז הוא עושה מה שביכלתו וזוכה לסיוע מן השמים שלא בדרך הטבע, וזהו הטוב ביותר בשבילו, כי כך אינו מחזיק טובה לעצמו, כי הוא זוכר את מצבו טרם נושע מן השמים. האיש הבריא בנפשו זוכר – "הרי לא יכלתי לבד… עד שהקב"ה לא עשה לי נס, בטלן הייתי ושום דבר לא הייתי יכול לעשות", וכך הוא נשאר תלוי במוחו ובלבו בהקב"ה.
עוד הוא מביא שם מה’חידושי הרי”ם’ בשם רבו השרף מקאצק זיע"א שאמר שצריך להתייגע הרבה בפרשיות הגלות וגאולת מצרים, כי הן הכנה לכל הגלויות של כלל ישראל, וכן לאיש הפרטי שיכול ללמוד מתוך הפרשיות איך לעבור כל פרט ופרט בגלותו. הוי אומר: הפרשיות לא סתם מספרות לנו שבני ישראל היו בגלות והקב"ה הוציאם מהגלות, כי אי משום הא, לא היינו זקוקים לכל פרשיות השובבי"ם, אלא די היה בכמה פסוקים של שמות וכמה פסוקים של בא.
"אה, מצוין, אני באמצע להעביר את הסדרה, אני בין שישי לשביעי עכשיו…"
אם יש לנו את כל הפרשיות האלה, פירושו של דבר, שצריך לעבור על כל מה שכתוב בהן מתחילה ועד סוף, ויאנחו, ויזעקו בני ישראל, ותכבד העבודה, משה רבינו ראה שהמצב רק מחמיר וסבר שמא לא היה צריך ללכת לדבר אל פרעה. אם אינך לומד את כל הפסוקים בלי יוצא מן הכלל, סימן הוא שאינך מבין מהו סדר הגאולה. חלק מסדר הגאולה הוא ויאנחו, חלק מהסדר הוא שהאדם מושלך ביאור ואין לו שום עצה, והמצב מחמיר, כפי שהלילה הולך ומחשיך ככל שמתקרב השחר.
כשיש לו לאדם נסיון, וכבר ניסה, ולא הצליח, והמצב רק החמיר, ומתקיים בו ויאנחו ויזעקו, הרי הוא אומר: "אה, מצוין, אני באמצע להעביר את הסדרה, אני בין שישי לשביעי עכשיו…" כך אומר הרבי מקאצק: צריך להתייגע בפרשיות דגלות וגאולה דמצרים וללמוד איך יעבור. ומסיים שם: כי כמו שהיה גואל הכלל מושלך ביאור כמעט מסוכן ומכל מקום שלח הקב"ה רפואה שבתיה בת פרעה נצטרעה ובאה לרחוץ ביאור וניצל, כן כל אחד אשר מסוכן ומשוקע ביאור של העולם הזה, או בטרדת המזון או בקנאה תאוה וכבוד, מוכן דרך גאולתו, ויש בשבילו מבוא להינצל ולהיגאל וממש יתהפך הכל לטוב, וזאת על-ידי התלהבות בקדושת השי"ת, וכמו שכתוב (ש"ב כב, ל): באלוקי אדלג שור. אני יכול לדלג על מצבים עד אין שיעור, כי כך פועלת הגאולה, אינך צריך לדעת איך היא תהיה ובאיזה אופן.
אתה צריך לעשות מה שנכון לעשות עכשיו, אם להושיט את היד, תושיט את היד. הקב"ה יעשה את הנס אם אתה תעשה את החלק שלך. וכשאתה עושה את החלק שלך, עליך לעשותו בידיעה שאינך יכול לגמור את הדבר, אך אתה סומך על הקב"ה שיעשה את שלו.
וזהו היסוד הידוע אשר האדם צריך לשננו: אם אין מה לעשות, בא נעשה מה שאפשר. וזאת בנוסף לתפילה, ואין הכוונה לעשות איזה מעשה שטות, אלא עשייה. אמנם כן, פעמים שבאמת אין שום דבר שאפשר לעשות. אבל פעמים שאפשר לעשות איזה מעשה קטן, ושכך הוא המצב, עושים את המעשה וזוכרים כי לה' הישועה.
פעם הגיעה אלי הידיעה שיש איזה פוליטיקאי שיכול לעזור בנידון
דיברנו בעבר על הרה"ק רבי נפתלי צבי מבאבוב זיע"א שהיה מוסר נפשו לעזור לאחיו מישראל, וסיפרנו את הסיפור הבא כפי שסיפרו הרבי מסקווירא שליט"א בשנת תש"ס כשנכנסה אליו משלחת של חסידי באבוב, וכה סיפר: בשנת תש"נ נכלאו כמה מקהילת סקווירא בגלל פרשיה מסוימת, וכמה מהצדיקים נכנסו לעובי הקורה כדי לפדותם, וביותר השקיע הרבי מבאבוב (שאביו היה עדיין בחיי חיותו, והוא היה רק 'בן הרבי') את כל מוחו ולבו בדבר, כאשר העסקן ר' אברהם משה זילברמן משמש לו כיד ימין. פעם הגיעה אלי הידיעה שיש איזה פוליטיקאי שיכול לעזור בנידון ונודע לי שלקהילת באבוב יש איתו קשרים, כך שהם יוכלו לדבר על לבו שיעשה מה שצריך כדי לשחררם. שלחתי את הרב זילברמן לשאול את הרבי מבאבוב שתי שאלות: הראשונה, האם אמת נכון הדבר שיש לקהילתו קשרים עם אותו פוליטיקאי, והשניה, האם הם מוכנים לנסות להשפיע עליו, או שמא הם רוצים להשאיר את הקלפים לצרכם ולא לבזבז אותם עבור עניינים שאינם נוגעים לקהילתם.
כששמע הרבי מבאבוב את השאלות, הגיב כך: אכן כן, פלוני מתייחס בכובד ראש לכל מילה היוצאת מפי אבי מורי, ובענין השאלה אם אנו מוכנים לנצל את הקשרים בשביל אנשים שאינם מקהילתנו, הלא מה שנוגע לדידן, אך ספק הוא שמא נזדקק לו בעתיד, ומה שנוגע אליכם, הוא צורך ודאי, והרי כלל הוא בידינו שאין ספק מוציא מידי ודאי, אם כן הבה ונזמין פגישה אצל פלוני ונראה מה אפשר לעשות…
הרב זילברמן אמר אז לרבי מבאבוב שכדאי להמתין עד שיקבל ממני תשובה סופית האם באמת לקבוע את הפגישה עם אותו פוליטיקאי, אך תוך שעה כבר נודע לו להרב זילברמן שהרבי מבאבוב כבר קבע פגישה עם פלוני והנה הוא הולך לשבת אתו במנהטן בשעה שלוש אחר הצהריים כדי לראות יחד מה אפשר לעשות כדי לשחרר את האסירים.
חוסר מעש אינו אפשרות
לאחר מכן סיפר הרב זילברמן שכאשר הגיעו בשעה היעודה למקום המיועד, בנין נמוך קומה, ראו שהבנין חשוך כולו וכל דלתותיו מוגפות (היה זה יום ראשון, בו אין עובדים באמריקה), ובהיות הרבי מבאבוב להוט כל-כך לפעול למען אחיו מישראל, התבונן סביביו והנה גילה שיש בנין גדול צמוד לאותו בנין. פנה אליו ואמר לו: "הבה ניכנס אל הבנין הגדול ואולי משם נוכל לעבור אל הבנין הקטן". הוא פקח עינים תמהות – "מה הבנין הגדול קשור לקטן?", אבל הצדיק לא התייחס אליו, אלא אומר ועושה, נכנס אל הבנין הגדול והוא אחריו. הם נכנסו למעלית ובכל קומה עצר הרבי מבאבוב את המעלית ושאל את העוברים ושבים אם יש איזו דרך להכנס משם אל הבנין הקטן. האנשים כולם הביטו עליו בתימהון, אך מה אכפת לו. הם עלו כך עד לקומה העליונה, ורק כשנודע שאין שום אפשרות לעבור מבנין זה לבנין הקטן, חזרו וירדו. וכיון שיצאו מהבנין, מצאו שם את הפוליטיקאי בא לקראתם. הלה התנצל על האיחור ונכנסו אל הפגישה.
בדרכם חזרה מן הפגישה, סובב הצדיק את ראשו להרב זילברמן ואמר לו: "סתם אני רוצה שתדע שמה שנכנסתי לבנין הגדול וחיפשתי דרך לעבור לבנין הקטן, לא היה זה מפני שאיני מיושב בדעתי. אף אני הבנתי שאין שום קשר בין שני הבנינים, אך הבה ואלמדך, כשהדבר נוגע לפדיון שבוים, אין עושים חשבונות. צריך לעשות. לעמוד סתם ברחוב בחוסר מעש, אינו מהלך.
אבל איך הסגולה הזו פועלת?
אנו מסתכלים על המעשה הזה כעל מעשה תמוה מאוד. מה זה אמור להועיל? מה יש לך מזה? אכן הסיבה שאנו רואים זאת כתמוה היא מפני שאנו מתמלאים חיות כשאנו מבינים – "הא, יש לי עצה, אני יודע מה לעשות. הפלא ופלא! 'זה' בוודאי יעבוד". וכיון שאנו חושבים כך, כבר עזבנו את השי”ת. האדם מקבל חיות ומרגיש מאושר כשהוא מרגיש שהוא מצא את הפתרון ושהוא הוא הולך להביא את הדבר לידי גמר.
ולפי האמת, לא זוהי הסיבה של וברכתיך בכל אשר תעשה. נס ממילא צריך לקרות, והנס אין לו שייכות למה שהאדם עושה. את החיות אנו צריכים לקחת מזה שיש לנו הזדמנות לקחת את האמונה ולהכניסה בחפץ, כפי שהרמב"ן אומר: עד שתחפץ. איננו מבינים את העומק של דברי הרמב"ן הידועים שאם יש לו לאדם התעוררות והתלהבות, יראה להכניסה במעשה מצוה, ולמשל, התפללת והיתה לך התעוררות והתלהבות, אל תברח. התיישב ולמד כמה משניות. תכניס את ההתעוררות בחפץ. סבורים אנו שמדובר בסגולה שההתעוררות לא תפוג. זה אמת שמדובר בסגולה, אבל איך הסגולה הזו פועלת? מדוע לימוד של חמש דקות מועיל להתעוררות שלא תפוג? אשאלך יותר מזה: אם היו מוסיפים עוד כמה תפילות אחרי עלינו, האם זה היה מספיק? ואם כן מדוע לא נאמר שכל התפילות שמוסיפים אחרי תפילת שמונה עשרה מועילים לכך? מדוע לא נאמר שמקיימים עד שתחפץ באמירת אשרי ובא לציון, עד שאומרים שצריך להתיישב ללמוד אחרי עלינו?
אכן עיקר הרעיון הוא שההתעוררות תעבור אל העשיה. לימוד התורה נחשב ג"כ כעשייה, בפרט כשלומדים תורה לשמה, היינו לדעת מה לעשות. נקודת הדבר היא לקחת את כל החמימות ולעשות עמה משהו בתוך העולם המגושם. דוגמא לדבר היא מי שאומר אחרי שלמד על מעלת נתינת צדקה: "אינני רוצה לסגור את הספר ולשוב לביתי, מישהו צריך עכשיו לחטוף ממני". הוא פוגש את העני הראשון ונותן לו סכום גדול. שם כולם מבינים זאת. לקחת התעוררת הבאה מן המחשבה ופעלת עמה הלכה למעשה. הרעיון הוא שכל פעם שמדובר בקדושה, באמונה, באלוקות, יכניס את התעוררות בדבר מעשי הקשור לעולם הגשמי. הוא לומד הלכות שבת ואח"כ מתאפק מלדבר דיבורים של חולין. הוא מקיים עד שתחפץ על-ידי בלימת פיו.
כדי להביא לשחרורו של הרה"ח רבי שלום מרדכי רובשקין הי"ו
יכולים לראות שכל הפעולות שעשו העסקנים כל השנים כדי להביא לשחרורו של הרה"ח רבי שלום מרדכי רובשקין הי"ו לא היתה להן שום שייכות למה שקרה בסוף הלכה למעשה. הם ניסו מכל הכיוונים, והכל ירד לטמיון, בין הפעולות ובין הכסף הרב ששפכו עליהן. אך מה? אין צורך שתהיה ביניהן שייכות. עושים מה שצריך והקב"ה מביא את הישועה בדרך ניסית ממקום אחר.
והעיקר הוא שהאדם יבין שכך הוא בכל התחומים. כשנקלעים בצרה ואין רואים איך תבוא הישועה. רואים בבירור שאין שום פתרון למצב. החיוך שצריך לעלות על פני האדם – "אה, שוב הגעתי לפינה זו בחיים". הרגעים הנעימים ביותר של האדם הם הרגעים הללו בהם הוא נמצא בפינה זו – "אין לי מה לעשות. אם אפנה לימין, אפסיד מכאן; אם אפנה לשמאל, אפסיד משם. אין לי פתרון". אה! מאיר ביותר, כי עכשיו זה הקב"ה בעצמו. והוא מתנהג כיהודי אז. "הקב"ה יעזור לי, אעשה מעשה מצוה, אתפלל אליו, אעשה פעולה שאין רואים איך היא יכולה לעזור, והקב"ה כבר יעשה את חלקו".
(קטעים נבחרים מתוך שיחה יום רביעי פרשת וארא- מתוך 'הבינני')