כתובות לג
מדוע סייע הרב מבריסק בנשיאת מזוודות ליהודי רק עד סמוך לאכסניא?
מכלל דאיכא בושת
מסופר על רבי חיים מבריסק, שלעיתים היה נוהג לטייל בבריסק ולחשוב בלימוד, בהיותו לבוש כיהודי פשוט.
פעם, כשחלף על יד תחנת הרכבת, פגש בו אורח שירד מהרכבת, ושאלו לכתובת האכסניה שאליה מועדות פניו. הציע לו רבי חיים שילווהו, ויראה לו את המקום.
והנה, לאחר כמה פסיעות, אמר האורח לרבי חיים כי המטען שהביא כבד מאד, וביקש ממנו שיסייע לו מעט ולהחליף עמו לכמה רגעים. אמר לו האיש: "אין לי כח, טרם נחתי מטלטולי הדרך, ואילו אתה אינך תשוש כמוני, קצת מאמץ לא יזיק לך".
כאשר הגיעו לרחוב הסמוך לכתובת המיועדת, הראה לו רבי חיים באצבעו על הבית שהוא מחפש, וביקש להיפרד ממנו לשלום. אמר האורח: "אם כבר עזרת לי עד כאן, אנא המשך לשאת את חבילותיי עד לפתח הבית". ענה לו רבי חיים: "עד כאן, אינני יכול עוד".
האורח הפציר בו שיעשה עמו טובה שלימה, הלא אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה, והמתחיל במצוה אומרים לו גמור, ואם כבר סחב והתייגע כל הדרך, שישלים את המצוה עד תומה, אך רבי חיים סירב בכל תוקף.
בלית ברירה נטל האורח את מטלטליו בעצמו, ונשאם אל האכסניה.
למחרת, שאל בעל האכסניה את האורח, אם ברצונו לבקר את רב העיר, ולתת לו ברכת 'שלום' כנהוג. נענה האורח בחיוב. והנה כשהגיעו לביתו של הרב, חשכו עיניו של האורח, ומצפונו החל לייסרו: "והרי האיש אותו ניצלתי ועשיתיו לנושא משאות, אינו אלא רב העיר בכבודו ובעצמו!".
מיד הביע צערו וביקש מחילה. השיבו רבי חיים: "לא ארע דבר, על ידך נזדמן לי קיום מצוה של הקם תקים עמו". (דברים כ"ב, ד').
אמר לו האורח: "שאלה אחת לי אל הרב, לאחר שכבר ראה הרב שאינני מכירו, והסכים ללכת עמי ולשאת את המזוודה דרך כה ארוכה, מדוע התעקש שלא לשאת את הפסיעות האחרונות עד הבית, ולגמור בכך את המצוה?"
השיב לו רבי חיים: "באמת הייתי צריך ללוותך עד הבית, ולעשות מעשה חסד שלם, אך חששתי שאם בעל האכסניה יראה אותנו צועדים פה ברחוב, יתנפל עליך ויגער בך, כיצד זה מעז אתה להטריח את רב העיר, ולכן החלטתי שמוטב שאפרד ממך קודם, ולא אגרום לך בושת פנים".
(מתוך הספר 'להתענג בתענוגים')