"ויצחק בא מבאר לחי רואי" (כד סב)
ר' בן ציון פלמן רכש דירה בשכונת 'רמת אלחנן' שהייתה אז בבנייתה. הנהלת 'צעירי אגודת ישראל' הציעו לרבי בן ציון את הרבנות העתידית בשכונה. מרן הגרא"מ שך סייע להם לשכנע אותו, והוא אמר לר' בן ציון: אני יודע שאינך רוצה לעסוק בענייני ציבור, לכך אני אחראי. גם לא תאלץ לדבר באסיפות. התפקיד שלך יהיה אך ורק הרבצת תורה ולהשיב בהלכה.
מיד יצא קול הברה על פני חוצות כי ר' בן ציון פלמן עתיד לענוד את כתר הרבנות בשכונה המתחדשת בפאתי בני ברק.
הרב שמעון סירוקה זכרונו לברכה, שעמד בשעתו על האבניים, שמח מאד על ההסכמה והכין כבר 'כתב רבנות'. הכל היה מוכן ומזומן, מלבד הבניינים עצמם, שהיו עדיין בשלבי בנייה אחרונים, והכל המתינו לגמר הסופי שלהם.
בוקר אחד, תלמיד חכם צנוע ולא מפורסם דפק בדלת בית רבי בן ציון, התיישב בהתרגשות, ואמר לו: "דע לך הרב פלמן, אני מאד כועס עליך…" היה קשה לו לדבר מרוב התרגשות.
בנשימה כבידה המשיך: "אספר דברים כהוויתן. כאשר מינו את הרב קרליץ (שליט"א) לרבנות בשכונת 'רמת אהרן', הבטיחו לו שכאשר תיבנה שכונה נוספת מטעם צא"י אני אכהן שם כרב" הוא פירט מדוע הבטיחו לו. "ואם כן, כיצד שמעתי כי בקרוב יתנו על ראשך את כתר הרבנות ב'רמת אלחנן'?! כעסי עליך".
רבי בן ציון הביט עליו היטב, וראה את מה שראה על פניו, ושמע בקולו הרבה כאב.
והשיב לו: "אם כן, כעת, אני קם והולך להסיר את המועמדות שלי".
עוד באותו יום, פנה הגרב"צ לראשי צא"י ואמר כי בשום פנים ואופן אינו מוכן להיות רב, כי על ידי כך יפגע מישהו. הם השיבו לעומתו, כי מעולם לא הייתה כוונה רצינית למנות אותו יהודי לרב, וגם אם הייתה, ברור שבנסיבות הקיימות לא יהיה הוא הרב, גם אם כבוד תורתו יסיר את מועמדותו, לא יהיה הוא רב המקום.
ר' בן ציון התעקש למרות זאת והציב עובדה נחרצת "לא אהיה רב בשכונה". הענין נסגר ואיש מלבד העוסקים בדבר לא ידע מדוע ר' בן ציון נסוג אחור לחלוטין. מובן, ששמו של אותו ת"ח, לא עלה אחר כך לדיון כלל.
חלפו חודשים נוספים, ובסיעתא דשמיא עלתה הצעה חדשה יקרה מפז – שמו של הגאון הנודע רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, שהוא נבחר לרב.
הגאון ר' בן ציון פלמן תושב השכונה, שמח מאוד בהכתרתו של האי גברא רבא, הוא אמר אז לתושבים בשמחה רבתי: "רמת אלחנן זכתה לרב אמיתי היודע להנהיג, ויודע לרומם, כפי שאף אחד לא יכול היה לעשות". וחזר על כך עשרות פעמים תמיד, גם בשנים שאחר כך.
השכונה נבנתה והתאכלסה. ר' בן ציון פלמן השתכן בה גם הוא כאחד מתושביה.
הרב החדש הגיע להתגורר גם הוא בשכונה, לשמחת כולם.
ואז החל סיפור.
בימים הראשונים, ניגש אברך לר' בן ציון בשאלה הלכתית. שתק ר' בן ציון ולא ענה לו. האברך המשיך והפציר.
הרב פלמן דחה אותו נחרצות: "יש רב לשכונה, תשאל אותו!".
האיש התנצל, כי קשה לו כעת לעלות לרב ולפגוש אותו. אך ר' בן ציון עמד בשתיקתו ולא השיב להלכה.
לאחר יומיים שוב, כאשר ר' בן ציון הגיע להתפלל שחרית, ניגש אליו יהודי ושאלה דחופה בהלכות תפילה בפיו. רבי בן ציון הדריך את היהודי מה עליו לעשות, כיון שהשאלה היתה דחופה. אבל, מאותו רגע החליט רבי בן ציון כי עליו לעשות משהו. ו.. הוא עזב את בית הכנסת המרכזי, העביר את מקום תפילותיו למנין השכונתי של קהילת בני 'עדות המזרח'.
הוא אמר אז לאשתו בכאב עצור: "חשבתי שמובן מאליו שכשיש רב במקום, אין זה דרך ארץ לגשת לאחרים לשאול שאלות, אך הנה יש יחידים שלא מבינים את זה. ולכן משום כבוד הרב מרא דאתרא, לא אתפלל בבית הכנסת המרכזי!"
בימים שאחר כך ניגש אליו יהודי יקר ברחובה של שכונה, לשאול בהלכה חמורה. חייך אליו רבי בן ציון ואמר לו בעדינות: "תשמע יקירי, משכורת אני לא מקבל, ואם אענה לך, אצטרך גם לקבל גיהנום, ואת זה אני לא רוצה…" כאלו וכיוצא באלו השיב וחמק מכל הוראה הלכתית, עד שהתרגלו שהוא לא קיים בחלק של ההוראה למעשה.
עשרות שנים לא התפלל במנין המרכזי בשכונה, מהטעם היחידי, שמא מציאותו הקבועה בבית הכנסת המרכזי האשכנזי תגרום איזה שהוא חוסר כבוד מול הרב הגדול של השכונה.
תפילות שבת התפלל בפאתי השכונה, בביתו של הגאון האדיר רבי יחיאל מיכל פיינשטיין. בבית הכנסת המרכזי של רמת אלחנן התפלל רק תפילת 'מנחה גדולה' בשבת, בשעה שמעטים בו המתפללים (בקושי מנין), וממילא לא שאלו אותו שאלות כלל לאחר התפילה.
חלפו הימים והגאון רבי מסעוד בן שמעון הוכתר לרב בבית הכנסת של 'עדות המזרח' בשכונה, ואז, מיעט להיכנס גם לבית הכנסת של עדות המזרח – מחשש שמא יגשו לשאול אותו שאלות בשעה שהרב נמצא בבית הכנסת.
בס"ד, הגיעו הימים שהוכתר לרבה של קהילת "נחלת משה" והיה לו מקום תפילה חדש וקבוע.
כמה שבועות לפני הכתרתו לרב ב"נחלת משה" הציעו את שמו של תלמיד חכם מופלג כמועמד לרבנות הקהילה. נכנסו לאותו רב, והוא הסכים לקבל את התפקיד.
לאחר כמה ימים התרחש לפתע דבר מכאיב.
אשתו אל אותו תלמיד חכם עיקמה את אחד מאיבריה, והייתה עתידה לעבור טיפולים רבים ומסורבלים. כיון שכך, הודיע התלמיד חכם המוצע לגבאים כי יהיה עסוק בענייני רפואה של אשתו, ובשלב זה לא יוכל לקבל על עצמו את כתר הרבנות. הריהו חוזר מהסכמתו ליטול את עול הרבנות של הקהילה.
בעקבות כך, מינו את הגרב"צ לרבנות ב"נחלת משה", וכשבוע לאחר המינוי, נתרפאה הרבנית כליל באופן לא צפוי. אמר אותו ת"ח: "משמים רצו שהגאון ר' בן ציון יהיה רב, וסיבבו את הדבר הזה, כי לו יאה רבנות זו".
(מתוך הספר ללא שם )