מעשי רב, שביבים, פנינים ועובדות, שנערכו עבור עלון ’שיח אמונה‘ על ידי תלמידו ובנו החורג של הרב זצוק“ל,
הרה“ג רבי סנדר פרייזלר זצוק“ל, שזכה לקרבתו עשרות בשנים – עלון שיח אמונה
מופתים – דבר ה‘ בפיו
סיפורי מופתים רבים נקשרו בשמו של הרב, ובעינינו ראינו רבים מהם, כאשר חלק ראינו עין בעין, כיצד הרב משיב ברוח קדשו, ודבר ה’ בפיו, כאשר ישאל איש בדבר האלוקים, פעם ניגש להרב, יהודי שלא זכה לזש“ק, וביקש עצה, הרב אמר לו שיקנה תפילין ויתן לאדם אחר שאין לו תפילין בכדי שיוכל להניחם, והיהודי זכה לחבוק בן, אחרי תקופה הגיע שוב להרב ואמר שהוא רוצה עוד ילד, והרב ענה שוב את אותה תשובה, כשהגיע בשלישית הרב אמר לו ’כבר אמרו לך מה עושים‘.. וכך הוה שבכל פעם שרצה ילד היה תורם תפילין לעוד יהודי שאין לו תפילין ונפקד בילדים רבים.
ומכבדה יותר מגופו
בחיי חיותה של הרבנית ע“ה, היה ניתן לראות כיצד הרב מייחס חשיבות רבה לברכותיה, ונותן ערך ומשקל לדבריה, כך
היה כאשר פעמים היו אנשים עם מחלות קשות, שביקשו ברכה, והרבנית ע“ה היתה אומרת שילמדו משניות מסכת קינים עם ברטנורא ופירוש ’קן המפורשת‘ ולא יצטרכו לרופאים, כאשר שאלו על כך להרב, השיב שזו ’סגולה מהרבנית‘ וג“כ המליץ לקיימה. הרב רחש כבוד לרבנית ע“ה, ולא היה מתחיל סעודה בלעדיה, ואף כאשר מאות נשים חיכו בתור, היה אומר לי: ’תקרא לאמא, אחרת אני לא אוכל‘, והרבנית ע“ה התנצלה מהממתינות בתור, שאין לה ברירה, והיא חייבת לאכול עם הרב, הרב דאג לה, גם ידע שאחרת היתה יכולה לשכוח מלאכול, מרוב טוב ליבה הרחום.
‘הכסא‘
אחד הדברים המיתולוגיים, שעמדו בבית הרב, שנים רבות – הוא ’הכסא‘ – עליו ישב מרן בעל הקהלות יעקב זיע“א, ועליו ישב הרב, ואודות ’הכסא‘ ספרה לי הרבנית ע“ה שהרב היה סובל מכאבים ברגליים ולא מצאו תרופה לכאבים, ואחרי פטירתו של מרן בעל הקה“י, כאשר עבר הכסא לבנו יחידו – הרב – וההתחיל ללמוד ולשבת על ’הכסא‘ בקביעות, תוך זמן קצר הכאבים נעלמו, ומאז – קבעה הרבנית ע“ה – שזהו כסא קדוש, כי הכסא ספג רבבות שעות עמל ושקידה עצומה בתורה הקדושה, וכאשר היו באים נשים עם צרות היתה אומרת להם שישבו על הכסא ויגידו תהילים, והיה זה סגולה שאלפים ראו בו ישועות.
‘כשתראה את הגומיות תזכר לשלשל ולזרוק את המכתבים בדואר כך לא תשכח‘
זריזותו של הרב, לא ידעה גבול, בכל מצוה שעמדה כנגדו עשה הכל כדי לקיימה בזריזות ובשלימות בלי עצלנות או התעכבות, וכך רצה שגם אנו נתנהג, כך למשל הביא לי באחת ההזדמנויות, מעטפות וגלויות ע“מ שאכניסם בתיבת דואר ישראל, ומשראה שלא ניגשתי מיד לשלשלם, ניגש אלי והביא לי גומיות, ורצה שאחזיק אותם בידי, לפליאתי השיב ואמר: 'כשתראה את הגומיות תזכר לשלשל ולזרוק את המכתבים בדואר כך לא תשכח’, לא היה אצל הרב תירוצים ועצלות, כל דבר מצוה היה צריך להיעשות מיד, וצריך לעשות כל טצדקי על מנת שלא לדחותו.
"ביקשתי ממך כי אתה 'בריה'"
היה זה באחד מימי חג הסוכות, כאשר גשם חדר אל תוככי הסוכה, באופן שהיה פטור של מצטער, אך הרב שמצוות ישיבה בסוכה היתה חביבה עליו, ולא בכדי יוותר עליה – ביקש ממני – שאחפש ניילון עבה, אמרתי לו, הרי בחוה“מ החנויות סגורות, הרב השיב נחרצות: ‘ביקשתי ממך כי אתה ’בריה‘ (כינוי זה היה שגור על לשונו של הרב, כאומר: ’אתה חברה‘מן ותוכל להסתדר בכל מצב’), אתה בודאי תדע איך משיגים’.
ומשכך, נסעתי לרמת גן ושם קניתי ניילון עבה, הוא הסביר לי כיצד לתקוע את מסמרים מלמטה, באומרו כי ‘יש דעה אחת שאם הנילון מיועד להציל מהגשמים, מקיימים מצוה', והוא רצה לפחות להרוויח את המצווה לפי אותה שיטה.
המלחמה נגמרה בפורים בדיוק שנת תשנ“א, ימי מלחמת המפרץ זכורים לכולם, כימים של סיוט מתמשך, פחד ובהלה מבית ומחוץ, כאשר היה איום של טילים כימיים שיחדרו לתוככי ארץ ישראל, והרב היה איתן בדעתו, כי לא יהיה שום חומר כימי, מלבד הבטחת החזו“א כי ’בבני ברק לא יפלו פצצות' (באמבע‘ס). אך על אף ההבטחה, הרב אמר לי להביא את מסכת האב“ך שחולק ע“י פיקוד העורף, ומששאלתי אותו מדוע הוא מורה לקחת את המסכות, הרי ממילא לא יהיו טילים כימים, ובבני ברק לא יפלו באמבע’ס (פצצות), השיב לי: "מי יודע, אולי אח“כ המדינה יעשו קנס למי שלא טרח לקחת את המסיכות, ובכדי שלא להתגרות בחוקי המדינה שיקחו את המסיכות ולא ישתמשו בהם", וכך הוה עד היום, הקופסא שלי נשארה סגורה ומסוגרת עם המדבקה המקורית, ללא צורך בפתיחתה, הרב היה חוזר ואומר, כי ’המסיכות יהיו לפורים‘ וכך הוה, שהמלחמה נגמרה בפורים בדיוק.
אמנם זאת זכורני, פעם באחת המערכות שהיו כאן בארץ הקודש, והיו אזעקות, בעוונותי הרבים הערתי את הרב ממנוחתו, וכאשר שמע על כך, אמר תהילים, והתיישב ללמוד, חשתי, כי כאשר עם ישראל בצער, לא היה מסוגל להמשיך במנוחתו.
מידת ה‘חסד‘ גברה על טבעו של הרב
ביתו של הרב היה הפקר מוחלט, הרבה פעמים אמר לי בפירוש שהבית ’הפקר‘, כי אנשים רבים היו מסתובבים בבית, אך בפועל, מי שהכיר את טבעו של הרב, היה איש מסודר ביותר, והדבר היה ניכר היטב, לכל מי שזכה להסתופף בצל הקודש, ונקל לשער כי הדבר הפריע לו מאוד, אלא שמידת גמילות חסדים שהיתה טבועה בו, גברה על הכל, ובשביל ’חסד‘ נתעלה למעלה מטבעו, עד כדי כך שביתו היה ’הפקר‘ לכל.
הרבה פעמים הייתי ישן על המיטה שלו, כי פשוט כל הבית היה מלא בנשים שבאו לרבנית ולא היה מקום פנוי, ומטוב ליבו ורצון לעשות חסד הסכים גם להפקיר את מיטתו לאחרים…
שיח סגולות
סגולות רבות היו שגורות על לשונו של הרב, וכולם בראי של תורה, להלן ליקטתי חלק מהם: למי שסבל מבצקת ריאות שגורמת למחלות נשימה קשות, אמר הרב, שכאשר מוכר את החמץ בערב פסח יכתוב בשטר המכירה לנכרי שמוכר לו ג“כ את הבצקת ריאות, והגיע פסח ומכר את הבצקת לגוי, והוא לא החזיר הרב היה מעורר שבשביל לקרוע גזר דין, יש לקיים את מה שאמרו חז“ל בגמ’ בשבת (קי“ט ב’): "כל העונה אמן יש“ר מברך בקול רם קורעים לו גזר דינו", והזכיר שיש ב’ פירושים למילים 'קול רם', או כפשוטו בקול רם או בכוונה (עי’ רש“י ותוס’ שם).
רבים היו מגיעים לשאול להרב אודות עובר שהפוך במעי אמו, וח“ו יש בזה סכנה לעובר, הרב היה מייעץ שיבדקו את כל ספרי הקודש בבית כולל כל הברכונים והזמירונים, ולראות שכולם עומדים ישר, ובזכות זה תהיה לידה טובה וישרה, ובסוף היה חותם את עצתו בברכת ’ונהפוך הוא‘…
הרב המליץ לי להתפלל בכותל המערבי הרבה פעמים, ודווקא שם שנאמר שהשכינה לא זזה משם. גם שמות בני אדם, היה אצל הרב נושא מרכזי, כאשר היה מעדיף תמיד וממליץ על שמות יהודיים שורשיים, לאחד מתלמידיי קראו לו “תובל“, ואמר הרב, ש’תובל קין’ היה רוצח, ולכן ישנה את שמות ל’חיים’, כמו כן ל’אופיר’ אמר שיחליף ל’אפרים’, ששורש המילה נמצא בשם זה, לפעמים בחר הרב החלפת שם, ע“פ המשמעות של השם הקודם, כך היה אצל בחור שהגיע אליו לפני כעשרים וחמש שנים, ושמו הפרטי היה “זוהר“, הרב אמר שיחליף ל“מאיר“ (שגם הוא משמעותו להאיר, ו’זוהר’ זהו גם ענין של אור).
דקדוק הלכה בקיום המצוות
קפידות רבות היו לו להרב ודקדוקי מצוות, כך למשל כאשר קנו לו כיפה חדשה, לפני שלבשה, דרש שהיא תבדק במעבדה, לראות שהיא נקיה משעטנז, שהרי ’המתפלל עם בגדי שעטנז תפילתו לא מתקבלת‘ [א“ה. ראה יסוד ושורש העבודה, שער הקרבן, פרק א’, וריקאנטי פר’ קדושים, וקב הישר פרק מ“ו].
מאד היה מקפיד שלא לאכול מחוץ לבית מאוכל מוכן, ורצה אך ורק את מה שהרבנית ע“ה בעצמה אופה ומבשלת, הרבנית ע“ה היתה עושה לו גבינה וכד’ בעצמה.
בכל יום, אחרי שהיה מתעורר בין בהשכמת השחר ובין בשינת מנוחה של צהריים הקפיד ליטול ידיים ליד המיטה, תמיד היו שם בקבוקי זכוכית ישנים עם פקק, כאשר כל בקבוק היה מכיל ליטר אחד, הנכדות היו מגיעות ביום שישי הגיעו אחרי הבית ספר ושמחו במצווה למלאות את הבקבוקים שיהיו מוכנים מלאים לכל השבוע כחמישה עשר בקבוקים היו שם תמיד, זכורני שכאשר ראה שאני לא הכנתי לעצמי (כי שכחתי), היה מכין בעצמו, לא חסך ולא התעצל, אלא הכין את הבקבוק מים ודלי בסמוך למיטתו.
פעם הראה לי מתוך סידור קטן עבה ובו יש מהנהגות הגר“א, שיש להקפיד להיכנס לתוך בית הכנסת עם הטלית ותפילין, וכאשר פושטם יעשה זאת בחוץ [א“ה. עי’ בשו“ע סי’ כ“ה סעיף ב’ ומשנ“ב שם ס“ק ח’], אחרת יש בזה זלזול שעושה כן מול ארון הקודש, לכן גם בר“ח שצריך לחלוץ התפילין לפני מוסף היה באמצע ’ובא לציון‘ יוצא ונעמד בחוץ לבית הכנסת ליד החלונות (בצד צפון), שם היה חולצם ונכנס בחזרה כשהתפילין בידו. פעם גם אמר לי שיש ענין ללמוד כשהטלית מכסה את הראש, ובזכות זה זוכים להשראת השכינה ולמעלות גדולות.
גם בברכת המזון, ראיתי הקפדה מיוחדת, כאשר בימי חול תחילה הקפיד להגיד את פרק התהילים ’מזמור לדוד ה‘ רועי לא אחסר’, ובשבת את פרק ’שיר המעלות‘, והסתכל שכל אחד מברך בכסא ששם ישב וסעד, ולא הסכים שיעבירו מקומות, פעם אחת ראה נכד שלא לבש חליפה ומגבעת, ואמר לי שזה עצלות.
עד גיל שבעים היה הרב אוכל סעודה שלישית בארבע אחה“צ (שעון חורף), וברגע שהגיע זמן השקיעה לא הרשה שישתו מים כלל, ואמר שיש חשש ונשמות רשעים נכנסו לתוך המים, ויין כן הרשה לשתות (ע“ע ברמ“א סי’ רצ“א ס“ב, והמשנה ברורה שם ס“ק יב, ארחות הרב ח“א עמ’ קכו).
כמו כן, בשבת קודש, מזמן מנחה גדולה, הקפיד שלא לומר גוט שבת כי שלש גדולי ישראל נפטרו אז כידוע, משה הרב ע“ה, יוסף הצדיק, ודוד המלך (ע“ע משנ“ב או“ח סימן רצ“ב).
גם בענין נטילה בחדר שבו סועדים )כמנהג החזו“א שהיה מקפיד שהנטילה תהיה במקום הקידוש, בכדי שלא יהיה הפסק ]א“ה. ועי’ משנ“ב סי’ רע“ג ס“ק ג’ וס“ק י“ב[(, גם כאשר עדיין לא היה כיור מובנה בחדר שבו אוכלים, היה הרב מקפיד שיכניסו שני דליים לחדר בו סעדו ועשו קידוש, כדי שיהיה הקידוש במקום סעודה ולא יצאו כלל אף לא לנטילת ידיים בחדר סמוך. זכורני, כאשר היה כביכול לחץ וצפיפות, באירועים וכד’, נהג לקחת את נכדיו והושיבם על ברכיו, ולמעשה לא חשש לשיטה שאסור להנות מגיד הנשה, והיה אומר שלהלכה מותר ליהנות מגיד הנשה (עי’ טור יו“ד סימן ס“ה [א“ה. עי’ בקונטרס ’דקדוקי מצוות‘ ח“א אות ק“ה]).
פעמים רבות, היה מסתכל עלי אחרי שהנחתי תפילין, ובידיו הקדושות דואג להדגיש על האמה (האצבע השלישית) שיהיו הסיבוב על הסיבוב בדיוק, זה על גבי זה, עד כדי שאם מסתכלים לא מרגישים שיש כאן סיבוב על הסיבוב.
קדושתו של הרב
מקדושתו של הרב אמר כמה פעמים, שכאשר יש מותג ציור אותיות בלועזית על הביגוד (בולט), שם הטומאה מזיק לאדם, ויפסיד את סגוליות הסיעתא דשמיא.
מאוד היה מקפיד על כך שבת לא תשב בין שני בנים או בן בין שתי בנות, ואפילו שמדובר באחים, ואפילו שהם קטנים, כי זה מזיק לזכרון, והילד יהיה ח“ו שוכח בעקבות כך את לימודו.
ליבו הרחום של הרב לא ידע גבול, אך כאשר היה מדובר בדבר הנוגע ליראת שמים וכד’, היה אומר את דעתו בנחרצות, ולא חת מאיש, זכורני שהיתה דמות שהיה לו רבים שהעריכו אותו כרב, כאשר חלה והגיע למשכב, בקשו ברכה עבורו, מכיוון שלא השיב, הציעו שיתפלל שיחזור בתשובה ובזכות זה יזכה לרפואה שלימה, השיב בחדות: ‘חוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה’.
עוד זכורני שהיתה דמות רבנית שרצו להחרימו עקב שמועות, ושאלו מה לעשות, והשיב ש’כל זמן שרק אנשים מדברים, ולא ישבו בית דין מוסמך לחקור ולדון ולפרסם גילוי דעתם כפסק הלכה, לא להתייחס לדברים שאנשים מדברים’
הוראות בענייני מלמדים וחינוך
בתפקידי כמלמד, הייתי שואל שאלות לרוב, הרבה מהם חינוכיות, והרב היה מורה לי ש’המלמד למעשה הוא השליח של ההורים, וחזקה שליח עושה שליחותו, וכאשר המלמד מגלה שיש צורך להפנות לתשומת לב ההורים שיש צורך בבירור נוסף, תחילה המלמד יבדוק אישית, יקח את התלמיד לכמה דקות בנפרד, ויראה אם יוכל לחזור על מה שלמדו ביחידות, ויסביר לו תוספות אחד לאט לאט, וכאשר נצרכים לעזור בדרכים מקצועיות יש לזכור ש’חכמה בגויים תאמין’, ולפעמים זו ההצלה לתלמיד, אלא שיש להסביר הדברים באופן שההורים לא ירגישו בעצמם ח“ו הרגשת אשמה אישית מעליבה’, כך היה מנחני בדרך אמת על כל צעד ושעל. ‘זה מרגיל את התלמידים שלא להתמודד כשיש משהו המחייב יותר ריכוז‘
הרב היה מן המתנגדים נחרצות לשיטות שמדלגים את הרצף הלימודי, כאשר יש נושא יותר קשה, והיה אומר ש’זה מרגיל את התלמידים שלא להתמודד כשיש משהו המחייב יותר ריכוז, צריך שילמדו ’הכל‘ בסבלנות, ובסוף יש גם סיפוק שהצליחו להבין, אף שנראה כי ’שוכחים ולא קולטים‘, בסוף דווקא אותו לימוד בעתיד יהיה מובן וברור יותר מהכל’, כך אחז הרב בכל סוגי הלימוד, בחומשים, משניות וגמרות, והיה מתנגד שידלגו, אך ורק בספרי מוסר אמר שאפשר לדלג, לפי הענין. כמו כן היה הרב דוחף ומחנך להרגיל את הילדים, שירגישו שמחה ביהדותם ובקיום המצוות, וסלד מהמתביישים ביהדותם ומסתירים את סימני המצוות, כגון פאות, זקן וכד’ [א“ה. ראה ארחות יושר ערך הדרת פנים].
(שיח אמונה גליון 28)