בספרים הקדושים כתוב, שבחודש אלול ישנה בחינה של 'המלך בשדה', שהקב"ה כביכול יורד ומתקרב אלינו באיזה מצב שאנו נמצאים, ומקבל את בקשותינו ומקרבנו אליו בסליחה וברחמים. כדי להמחיש עניין זה, סיפר הגר"י זילברשטיין שליט"א מעשה שהיה ממש לאחרונה:
היתה משפחה ברוכת ילדים, שהבת בכורה התחילה להתחבר עם חברות רעות, והחלה להתדרדר מדחי אל דחי. עיני ההורים האדימו מרוב בכי יומם ולילה, על הבת הבכורה שהיתה פרח המשפחה, ולפתע התחילה לרדת מטה מטה, אבל הם לא התייאשו ממנה, והלכו לשאול שאלת חכם איך להתנהג עמה. מצד אחד, בהתנהגות פזיזה מצדם הם עלולים לאבד אותה לגמרי, אך מצד שני, התנהגותה עלולה לדרדר את שאר הילדים הבאים אחריה.
הרב הורה להם לא להעיר לה כלום, רק לדבר עם שאר הילדים ולומר שהיצר הרע תפס אותה ברשתו, אבל בעזרת השם אנו נקרב אותה, ולא נלחם בה, אלא ביצרה, והיא תחזור להתנהג כבת מלך. אך על דבר אחד הורה הרב שלא לוותר לה – שתבוא הביתה כל יום לא יאוחר מהשעה 12 בלילה. אם היא באה לאחר 12 בלילה, הדלת נסגרת והיא נשארת בחוץ.
ההורים אכן התנהגו עמה בדיוק כפי שהורה הרב. האבא אמר לבת, יש לך חדר פרטי, את יכולה לעשות שם מה שאת רוצה, אבל בלילה את חייבת להיות כאן עד השעה 12 בלילה.
ביום הראשון הבת הגיעה ב־12 בלילה, אבל בלילה השני הגיעה ב־12:05, וכך לאט לאט התחילה לאחר עוד ועוד. בתחילה היה קשה להורים לסגור את הדלת בפניה, אבל כשהלילות התחילו להתאחר, והיא התחילה לבא ב־2 בלילה, אמר האבא: מצווה לשמוע בקול חכמים, ואמר לה: מחר אם את באה לאחר 12 בלילה, הדלת סגורה.
למחרת כשהגיע 12 בלילה, והבת לא חזרה, סגר האבא את הדלת על המנעול, וכמובן שלא הלך לישון מרוב דאגה לבתו, אלא ישב ואמר תהלים שבתו תחזור בתשובה ותצליח להתגבר על יצרה.
בשעה 1:30 בלילה, חזרה הבת, וראתה שהאיום התממש, והדלת נעולה. היא דפקה בדלת, בתחילה בשקט, אבל אט אט הדפיקות התגברו, עד שהפכו ממש למהלומות. האבא יצא אל הבת, כשידיו מלאות במעדנים, עם ספל של מים וקערה, ובידו גמרא מסכת סנהדרין, ואמר לה: ״סיכמנו שאם את מאחרת, את לא נכנסת הביתה, אבל בכל זאת את רעבה, הנה הבאתי לך ארוחת ערב, תיטלי ידיים ותאכלי״.
הבת התחילה לאכול את ארוחת הערב שאביה הכין לה, כשאביה יושב לידה, וכשראתה את הגמרא בידו, שאלה אותו: אבא, בשביל מה הבאת לי גמרא מסכת סנהדרין, אתה רוצה שאתחיל ללמוד גמרא?!
אמר לה אביה: "לא, הרב הורה לי שלא להכניס אותך הביתה לאחר השעה 12 בלילה, אבל את חושבת שאני אתן לך להיות לבד בחוץ כל הלילה?! הבאתי גמרא, ואני אשב אתך כאן כל הלילה עד הבוקר. אמנם להכניסך הביתה אני לא יכול, אבל את בתי, ואני אוהב אותך, ואיני יכול להשאיר אותך לבד בחוץ".
האבא ישב לידה כל הלילה ולמד גמרא, והיא ישבה לידו. כשהאיר היום הכניסה לביתה, היא נכנסה לחדרה לישון, ואביה הלך להתפלל שחרית.
כשקמה הבת לאחר שינה טרופה, אמרה לאביה: "עד כאן. ראיתי אתמול את המסירות נפש שלך אלי, ראיתי את אהבתך הכנה אלי, עכשיו אני יודעת ששום חברה אינה מסורה אלי כמוך, ואני החלטתי לעזוב הכל, ולחזור להיות בתכם אהובתכם כמקודם".
המעשה הזה שהיה מלמד אותנו לימוד מוסר מאד גדול. אנחנו הולכים לזעוק עכשיו בחודש אלול פעמים רבות ״כרחם אב על בנים״. אמנם אנחנו בנים סוררים, סרנו מן הדרך הישרה, אבינו אהובנו הקציף את פניו אלינו, עברנו גבולות רבים, זרקו אותנו מבתי הכנסת, לא יכולנו ללמוד בישיבות, ילדים לא יכלו ללמוד בתלמודי תורה – אבל אנחנו צריכים לזכור שאבא שלנו לא עזב אותנו, הוא יצא אתנו החוצה יחד אתנו. אבא לא עוזב את ילדיו לבד בחוץ.
(קובץ גיליונות, באדיבות מערכת 'ווי העמודים')