מאת: הרב יעקב הייזלר
בשיחותיו של מרן הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זיע"א נזהר היה להזכיר תמיד את הטוב והחיובי, ונמנע היה מלהזכיר ולפרט את הצד השלילי, רק היה מתבטא במילים: "ולהיפך חלילה…", כשמתוך ההן נשמע הלאו.
מקפיד היה על מילותיו, על ביטויים וכינויים שונים. בהזכירו, למשל, את מרן רבי יוסף שלמה כהנמן, היה מקפיד לכנותו 'הגאון מפוניבז", ולא כמורגל בפי הכל: 'הרב מפוניבז".
ומעשה היה ושוחח רבינו בסוף השנה עם אחד מתלמידיו שנבחן לישיבה הגדולה דפוניבז'. רבינו התעניין בתהליך המבחן, ושאלו אצל מי נבחן. ענה התלמיד: "אצל רב שלוימק'ה" – כפי שהיה שגור כינויו של רבי שלמה ברמן ראש הישיבה בפי רבים. נטל רבינו את ידי התלמיד ותוך שהוא אוחזה בחמימות, אמר לו: "כך לא מדברים. אין זה דרך כבוד לומר 'רב שלוימק'ה'… מה הוא חבר שלך?! נכון, כולם מכנים אותו כך, וזה מתוך חיבה ולא מתוך זלזול חלילה, ובכל זאת אסור!"
ואם לגבי צדיקים טרח אחר התואר המתאים, לגבי שמות רשעים – להבדיל – היה טורח אחר רמז ומעקם את לשונו ונמנע מלהזכיר את שמם. היה נזהר מעודו שלא להזכיר את שמו של אחד מרחובות ב"ב, שהיה נקרא על שמו של אדם רשע (עד שהוחלף לשמו הנוכחי: 'הרב שך'), והיה נותן בו סימנים שמתוכם הובן לאיזה רחוב כוונתו.
"הגמרא הרחבה"
במהלך השיעור, נזקק פעם רבינו לעיין באחת ממסכתות הש"ס, וביקש שיביאו לו את הגמרא מהארון בחדר השיעורים.
הגמרות שבארון היו ישנות, ומחמת השימוש רב השנים נמחק הכתוב על גבי שדרתן ולא היה ניכר איזו גמרא היא זו, והבחור שקם להביא את הגמרא השתהה בחיפושו אחר הכרך המבוקש.
אחד הבחורים, חד עין וחריף לשון קרא לעומתו מהקצה השני של החדר: "זו הגמרא השמֵנה!"
פני רבינו נשתנו באחת, ניכר כי הוא בורר את מילותיו, ואחר שהייה קלה פתח והעיר, כמבקש לתקן את הביטוי הלא-מכובד שנאמר קודם לכן, ואמר בהדגשה: "זו הגמרא הרחבה".
להביא דוגמה מבנק?!
יום א'. רבינו בוחן כרגיל את תלמידיו על תלמודם שלמדו במשך השבוע העבר. רבינו עובר אחד אחד, בתבונה שואל כל תלמיד לפי רמתו, כדי שיצא מרוצה ויחוש שהוא יודע.
והנה אחד התלמידים מתנצל ומבקש שלא להבחן הפעם: "כי לא הספקתי לחזור על החומר".
נרתע רבינו לאחוריו ואומר לו: "נו, לא הספקת, בסדר… אין לי טענות. אבל איך אפשר לקרוא לגמרא הק' 'חומר'?! וכי מדובר בידע בעלמא של היסטוריה או חשבון?! הרי זו תורת ה' תמימה! תורת ה', איך אפשר לקרוא לזה 'חומר'?!"
והיו הדברים יורדים ונוקבים חדרי בטן, ועשו רושם שאינו נמחק בלב התלמידים.
פעם ביקש רבינו בשיעורו להגדיר הגדרה מדוייקת בדיני שותפין, והשתמש בביטוי "שיווי זכויות", ומיד חזר בו ואמר: "זו אמנם ההגדרה הנכונה, אבל שלא תשתמשו בזה! הביטוי הזה הפך בימינו לביטוי חילוני…"
שוב פעם אחת אירע כיו"ב, כאשר למדו פרק 'איזהו נשך', וביקש להביא דוגמא לענין הנידון, והביא דוגמא מחיי המסחר "הנה למשל, בבנק, כאשר…" ומיד נעצר והשתתק.
תמהו התלמידים לפשר שתיקתו. לאחר שניות ארוכות ומתוחות, פתח רבינו ואמר ברעד: "אינני יודע איך קרה לי כדבר הזה… להביא דוגמא מחיי חולין לגמרא הק'?!" – והנה מתייצב קולו של רבינו, ואומר: "אני מודה לה' שתפסתי את הטעות בזמן, ואני יכול לתקנה כעת, כשכולם כאן. אילו הייתי לא הייתי מתקן זאת עכשיו, הלא היה עלי לחפש את כל אחד ואחד מכם, ולהבהיר לו את הטעות להביא דוגמא שכזו!" (בנו הגרמ"ד שליט"א)